יום האישה 2024 מגיע, וזה קורה בעיצומה של מלחמה במדינת ישראל, בזמן שניצבים בפני המדינה אתגרים חברתיים וביטחוניים מידיים, וכאשר מערכת הבריאות ומערכות קרדינליות נוספות בחברה מעניקות את מירב כוחן ומקצועיותן למען האזרחים - וזאת עם משאבים מוגבלים וצרכים שהולכים וגדלים. איני יכולה שלא לתהות: האם בתקופה זו אכן ישנו צורך בהמשך הציון של יום המוקדש רק לנשים?
ענת אנגלצילום: יאיר שגיאשאלה זו מהדהדת במיוחד לאור פרסום דו"ח האו"ם השבוע, המאשר כי היה שימוש באלימות מינית קשה מצד מרצחי החמאס במהלך טבח 7 באוקטובר, וכן כי חטופים וחטופות חוו אלימות מינית במהלך השבי בעזה, וסביר להניח שאלימות מסוג זה מתרחשת גם כיום כלפי אלו שעדיין שם. פרסום זה מגיע אחרי דו"ח מקיף של איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות תקיפה מינית, שדן גם הוא בפגיעות המיניות שבוצעו ב-7 באוקטובר - ומראה שמדובר באסטרטגיית פעולה שמטרתה זריעת פחד וטרור בקרב הקורבנות.
איך אפשר לדבר על יום האישה הבינלאומי, לקוות לאמירה ברורה מארגונים בינלאומיים, כולל ארגוני נשים, שמגנה את המעשים ומגנה על נשים - ולגלות שרוב הארגונים לא מוכנים לנקוט בעמדה חד משמעית, ולא משמיעים קולם בדרישה לתגובה חמורה בהתאם לכללי הדין הבינלאומי על פשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות?
אך לצד האסון הנורא והתחושה הקשה של חוסר אמון בארגונים שטוענים לאקטיביזם מגדרי למען קידום מעמד האישה בעולם, ישנה אופטימיות זהירה, גם כאן בישראל וגם מעבר לים. רגע היסטורי נרשם בתחילת השבוע בצרפת, שהפכה למולדת זכויות הנשים, עם ההחלטה לעגן בחוקה את הזכות להפלות. אחרי שלפני שנתיים בית המשפט העליון בארצות-הברית ביטל את פסק הדין ההיסטורי שהתיר הפלות, אושרה הזכות להפלות בהצבעה בארמון ורסאי ברוב גדול ובתמיכה חזקה של הנשיא עמנואל מקרון. מדובר בצעד מהותי שנועד למנוע תרחיש שבו הזכות להפלות תילקח מהנשים בצרפת - וזו סיבה מספקת לחגיגה של יום האישה שם.
ואצלנו, בישראל, בימי לחימה אלו, אנחנו מקבלות אישור ודאי לטענה שלוחמות ונשות צבא הן גיבורות ומנהיגות בכל החילות שבהן שובצו. אם היה למישהו ספק במיומנויות, בהכשרות ובשוויון ההזדמנויות שנדרש לאפשר לנשים בצה"ל - מלחמת "חרבות ברזל" והקרבות העזים שהלוחמות נוטלות בהן חלק בולט ביטלה ספק זה. עכשיו הזמן לאפשר לרבות להתקדם בסולם הדרגות, עד לתפקיד הבכיר ביותר בצה"ל.
השבוע מונתה האישה הראשונה לתפקיד מפקדת בסיס בחיל האוויר, לאחר שהייתה האישה הראשונה שמונתה לתפקיד מפקדת טייסת טיסה מבצעית. אין ספק כי מינוי זה חשוב בפני עצמו, אך גם יפתח דלת וישבור תקרות זכוכית לבאות אחריה.
האם יש צורך בציון יום האישה? אם המילים "האישה הראשונה" פותחות עדיין כותרות כמינויים מיוחדים וראויים לציון, אז התשובה היא כן
אז האם יש צורך בציון יום האישה? אם המילים "האישה הראשונה" פותחות עדיין כותרות כמינויים מיוחדים וראויים לציון, אז התשובה היא כן. עלינו להמשיך לציין יום אחד בשנה שנועד להזכיר לנו כולם, נשים וגברים כאחד, שהמקום השוויוני והבטוח של הנשים יכול בקלות להתערער, עדיין אינו ודאי, ועלינו כחברה מוטלת החובה להמשיך לפעול בנחישות על מנת לסלול את הדרך של הנשים לשם מגיל לידה ומעלה.
במיוחד בתקופה הזו, מרחיב את הלב לראות עד כמה הרופאות, האחיות ונשות הצוות אצלנו בוולפסון מגויסות לעשיית הטוב ולמאמץ המלחמתי. כך למשל, אותה רופאה צעירה ונמרצת שאני פוגשת מדי בוקר, שהיא גם מ"פ בפלוגת רפואה. מיד עם קבלת צו 8, התייצבה להציל חיים לצד הלוחמים והלוחמות שלנו בעזה. עוד רופאה בכירה ממחלקה אחרת שהחליטה, למרות המראות הבלתי נתפסים והקושי הרגשי והנפשי להכיל את האירועים – להתייצב במחנה שורה ולסייע במענה שם. וכירורגיות מנתחות שהן גם רופאות מוטסות ולוחמות - ואני רואה את כולן נלחמות גם על האיזון בין בית החולים, למשפחה ולצבא.
אחד הרגעים הזכורים לי במיוחד, הוא זה שבו פגשתי אם של צעירה שניצלה מהטבח הנוראי בשבעה באוקטובר. הצעירה, שבן זוגה נרצח, טופלה אצלנו בוולפסון ונשארה לאשפוז. אמה לא משה ממיטתה, וברגע אחד, כאשר עברתי ליד חדרן, ראיתי אותן, שתי לביאות כה חזקות, חולקות רגע בלתי נשכח של חיבוק עוצמתי מלא בדמעות. הצעירה הניחה את ראשה על כתפיה של אמה, שעטפה אותה בחיבוק חזק שנדמה היה כי נועד לספוג את כל הכאב והצער של ביתה.
אני מחויבת לציין גם את העוצמה וגדלות הנפש של הנשים ששבו מעזה וטופלו אצלנו במחלקת השבות בביה"ח וולפסון, עשר נשים בטווח גילים רחב שהן פניה היפות של הארץ, עם עוצמות ועם אמונה וחוסן אישי. היתה לי ולצוות בבית-החולים הזכות להכירן באופן אישי, להעניק להן טיפול אישי פיזי ורגשי במהלך הימים הראשונים שלאחר השבי ולשמור עמן על קשר קרוב וחם. למדנו מהן המון, ובימים אלו אני רואה אותן ממשיכות להילחם בנחישות למען אזרחינו שעדיין חטופים בעזה וכולנו תקווה שנראה אותם בקרוב שבים אלינו.
בעצם, אם נסתכל היטב, הנשים הגיבורות הללו נמצאות מסביבנו בכל מקום. בין אם הן לבד בבית עם הילדים, בעוד שבני זוגן במילואים ובן אם הן נמצאות בשטח ומסייעות במאמץ המלחמתי. אימהות, נשים צעירות, נערות. אני מצדיעה לכל אחת מכן ובמיוחד בתקופה הזו.
ד"ר ענת אנגל היא מנכ"לית בית-החולים וולפסון
