מאז ינואר שרויה ישראל בתוך מחזה של טירוף. ביממה האחרונה הוא הגיע לשיא, והמדינה - לשפל נורא. אנחנו חיים במנהרת ארנב של הפכים גמורים, "שיחדש" בסגנון הספר "1984". "רפורמה" משפטית שמתיימרת לשפר את הדמוקרטיה, אבל לדעת כל משפטן בעל מעמד בארץ ובעולם – תהרוס את הדמוקרטיה המקומית. ממשלה עשירה באנשים שלא התגייסו לצה"ל המטיפים על פטריוטיות וחובת הגיוס. טייסים ששירתו את המדינה באמונה כל חייהם שחוטפים איומי מעצר ממירי רגב. לוחמים שלא רוצים להחזיק בנשק מטעם ממשלה מסוימת, ומקוטלגים כקושרים בהפיכה צבאית.
רגע אחד, שינוי עילת הסבירות הוא הדבר החשוב ביותר למדינת ישראל, ברגע אחר מדובר בסעיף אפרפר ובלתי חשוב, עניין סמלי. ברגע אחד, "אנחנו אחים", וברגע השני – שמחה לאיד מכוערת, בן גביריזם, כזו שכותבת בחשבון הטוויטר שלה "בר הסלטים נפתח". עילת הסבירות, אמר איתמר בן גביר בראיון לאחרונה, זה רק "הסלטים" שפותחים את התיאבון בראשית הארוחה. ראש ממשלה שמקפיד לומר עד כמה הדמוקרטיה שרירה וקיימת, ובמקביל דאג ועמל והבטיח את חברותו בממשלה של אבי מעוז, שאומר במפורש שישראל לא צריכה להיות מדינה דמוקרטית.
וכך זה נמשך ונמשך, סתירה על סתירה, ובעצם שקר על שקר. וכולם מכסים שקר אחד גדול, ענק, שהוא הבסיס לאסון מבעבע: שזו "רפורמה" שנועדה איכשהו, בדרך כלשהי, לשפר את החיים כאן. כפי שממשלות אמורות לעשות. כיצד בדיוק תיקון עילת הסבירות, בגרסה המרחיבה או המצמצמת, תועיל לישראלים? איזה חוק יוזמת הממשלה, כזה שיסייע לבני האדם שחיים בארץ המיוסרת הזו, ועשוי להיחסם בשל חובת הסבירות?
כולם יודעים את התשובה. מאות אלפי המפגינים אתמול (ראשון), בירושלים ובתל אביב, תומכי ה"רפורמה" ומתנגדיה, כולם שבויים בתוך סיוט של חנוך לוין, סליחה, של יריב לוין, שבו המדינה מבצעת בעצמה קניבליזציה. נקרעת ונגזרת מבפנים. את המובן מאליו צריך לכתוב שוב, דווקא כעת, ערב פשרה או ערב הצבעה: זו איננה רפורמה. לא סעיף הסבירות, ולא אף סעיף אחר. אם הרשויות המחוקקת והמבצעת רוצות לפסוע אל סמכויות, פסיקות ומינויי הרשות השופטת, עליהן לעשות זאת בזהירות רבה, כך שהאזרח ימשיך להיות מוגן מפני השררה.
הדרך לבצע רפורמה היא באמצעות איתור זהיר של הבעיה, באמצעות בדיקה של אנשי מקצוע, ולאחר מכן הצעה של מגוון פתרונות להתגברות על המצוקות שנחשפו. ואז – דיון ציבורי ער, ודיון בכנסת בנפש חפצה ועניינית. לא מסע של שתלטנות שטחית בסגנון שמחה רוטמן בתוספת הנקמנות של לוין.
ביממות האחרונות החלו שוב ניסיונות הפשרה מפעפעים, ניסיונות אחרונים למצוא את ההסכמה. בין מי למי? לא בין הליכוד ובין מפלגות האופוזיציה המרכזיות. הרי יותר משליש ממצביעי הליכוד ממילא מתנגדים נמרצות להפיכה המשפטית. הציר החזק בממשלה בחודשיים האחרונים הוא סמוטריץ'–בן גביר–לוין, ועל פיו יישק דבר. כתוצאה מרצון ער או חולשה עמוקה, נתניהו מסר בידי חבורת הקיצוניים הזו את המפתחות של הממשלה הזו.
דמיינו לעצמכם, רק דמיינו, שראש הממשלה היה נושא נאום פשוט ובו הסכמה לדחיית החקיקה לצורך משא ומתן בפגרת הקיץ. ביוזמתו, בלי מגעים ובלי לחצים. בלי כל הסכמה אחרת. ללא הפאניקה המאפיינת את לשכתו מימים ימימה, שבה הכול נעשה ברגע האחרון, הכול חפוז. האם השר לוין, אותו מגנט כריזמטי של מגנטים, היה מתפטר? האם בן גביר היה לוקח את המדינה לבחירות, ברקע סקרים שבהם המרכז-שמאל זוכה לכ-66 מנדטים נוחים? לא ולא.
נדב אילאביגיל עוזיונניח שתושג הפשרה שעליה עובד הנשיא יצחק הרצוג, ובה הסכמה על עילת הסבירות והקפאה של שאר החקיקה לכמה חודשים, אולי לשנה. כל אזרחית ואזרח פה ישאלו בפשטות: האם כך ימשיכו חיינו, עם חרב מתהפכת קבועה מעל הראש, משק וכלכלה מיטלטלים, איום נמשך על הדמוקרטיה, מחאה בלתי נגמרת וממשלה שהולכת ומסלימה בתגובותיה? אם אני מבין נכון, זו תוכנית הקואליציה: מהפכת תרבות שלא תסתיים לעולם, מלחמת שבטים בלתי נגמרת.
נתניהו, שרוצה היה להיזכר בתולדות המדינה בשורה אחת עם דוד בן גוריון, מנחם בגין ואריאל שרון, אף פעם - עד כה - לא הצליח להבקיע אל התעוזה הפוליטית האמיתית. להוביל ולא להיות מובל. תמיד נחוש לרכוב על הנמר, על הבייס הימני קיצוני ביותר, הוא לנצח מדריך אותו קדימה, מאבד שליטה, ושוב קופץ ומדריך אותו. ככה דהרנו עד לבוקר הזה, קשורים לזנב הנמר, עד קצה התהום.
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
