הרוב הדומם של הקהילה הגאה הוא לא ההומו בן ה-20 או ה-30, זה שגר במרכז תל אביב, מתלבש נכון, הולך למכון כושר ויוצא למסיבה פעמיים בשבוע. הרוב הדומם – ייתכן שמדובר במאות אלפי אנשים - חי את חיי הקהילה רק ברשת ולפעמים בזהות מטושטשת ככל האפשר. בפורומים, בצ'אטים, בקבוצות פייסבוק ובאתרי היכרויות. לפעמים אפילו זה לא. לפעמים מדובר באנשים שחרדים שידעו שהם הומואים - בעבודה, במשפחה, בבית הכנסת או בשכונה. אלה אנשים שעלולים להיכנס עמוק יותר לארון מחשש לחשיפה הקטנה ביותר. לא במקרה הוצפו בימים האחרונים קווי הסיוע של הארגונים הגאים.
הרוב הדומם לא קשור לדימוי הצבעוני והחוגג של הקהילה אלא חי בעולם האמיתי. לפעמים טוב לו עם עצמו אבל בשקט, ולפעמים הוא לא ממש יודע איך לחיות עם ההגדרה המינית או המגדרית שלו. כי הוא גר מעבר לירקון, בקיבוץ, בכפר, בישיבה, נשוי, צעיר מאוד או מבוגר. כן, הקהילה מורכבת ברובה מאנשים כאלה. ואני ממש לא מייצג אותם.
אני גיי שחי עם HIV. אני ספר פתוח כי ככה החלטתי לפני 26 שנים יחד עם בן זוגי ריקרדו שניידר ז"ל. בעודי יו"ר הוועד למלחמה באיידס, אחרי שקיבלתי טיפול מזעזע באיכילוב בשל היותי נשא, החלטתי שאני לא אמות פעמיים, ואף אחד לא יסבול את מה שאני סבלתי במחלקה (זריקת האוכל מהפרוזדור, כיתוב "HIV" על המיטה, פיצוץ ורידים בעקבות אי-החלפת אינפוזיה ועוד).
כשכל זה יעבור ונחזור לשגרה, אולי נוכל גם לבנות קהילה שוויונית יותר, טובה יותר ומכילה יותר על סמך מה שלמדנו בסתיו 2021. כלומר, אולי באמת נהיה קהילה
כמו כולם אני מורכב מכל מיני זהויות. ההגדרה המינית מלווה אותי מאז שנולדתי וגם נגיף ה-HIV שבו נדבקתי מתווה לי דרך. החשיפה אינה קלה, אולם נשבר לי הלב על כל מי שחי בסתר ומשלם על כך מחיר כבד מנשוא. אני מבין את אלה שהחליטו לשמור את הגדרתם המינית בינם לבין דומים להם במקרה הטוב. אף אחד לא יכול להחליט עבור מישהו אחר מתי ייצא מהארון.
השבוע נפל דבר. או ליתר דיוק כמה דברים, והשבוע עוד לא הסתיים. לכאורה אין קשר בין הדברים, אבל בפועל מדובר בשני סודות מושתקים בקהילה: הראשון הוא פריצת הסייבר לאתר ההיכרויות "אטרף" שחשפה את פרטיהם וסודות כמוסים אחרים של משתמשים הומואים. השני היה פתיחת תיבת הפנדורה של תקיפות מיניות בקהילה, זו שהחלה בגל אוחובסקי וכפי הנראה תמשיך באחרים.
הקהילה גועשת בימים האחרונים. יש את אלה שמוכנים לעלות על בריקדות, יש את המתלבטים לגבי חומרת האירועים ויש גם כאלה שמתייחסים אליהם בצחוק ובזלזול. הדיונים ברשת עוסקים בחוסר האחריות לכאורה של "אטרף" כלפי לקוחותיו, בהנחות הסלבס בקהילה ובהעדפה לטאטא תופעות שליליות אל מתחת לשטיח ולא להביא אותן לקדמת הבמה. כמו לפני עשרות שנים, אחרי פרוץ מגפת האיידס, כיום מעדיפים רבים לא להציף את נושא ה-metoo בקהילה מחשש מהסטיגמה שתדבק בה.
אבל אולי יש פתח קטן לתקווה בשבוע העגום הזה. יש לקוות שהקהילה הגאה תתנהג כמו כל קהילה אחרת וכמו החברה הישראלית בכלל: בימי שגרה הפיצול חוגג ואיתו קיבוע ההיררכיות בין תתי-הקהילות, ההשמצות והריבים. האם בזמן משבר(ים) היא תדע להתאחד? זו עת מבחן. אין זמן לדיונים פילוסופיים, כי בחור הישיבה, הערבי בכפר, הצעיר בפריפריה והמבוגר הבודד בדירתו צריכים עזרה ועכשיו.
פטריק לויהיום אלה ההומואים, מחר הלסביות, ותמיד תמיד אלה הטרנסים, הביסקסואלים, הלהטב"קים עם מוגבלות והאנשים עם HIV. הקהילה חייבת להתנער מהתארים, לא לפחד לעמוד מאחורי המוחלשים ביותר, לוותר על המעמדות ולהפסיק לשמור על סלבס. זה עניין של חיים ומוות.
כשכל זה יעבור ונחזור לשגרה, אולי נוכל גם לבנות קהילה שוויונית יותר, טובה יותר ומכילה יותר על סמך מה שלמדנו בסתיו 2021. כלומר, אולי באמת נהיה קהילה.
- פטריק לוי היה מנכ"ל הוועד למלחמה באיידס
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
