כשהייתי צופה עם ילדיי בסרט "מוצאים את נמו" אהבתי במיוחד את סצנת הסיום: לאחר שיצורי הים מצליחים לגרום לבעל האקווריום לשים אותם בשקיות ניילון, ונמלטים דרך החלון אל הים הפתוח, הם פורצים במצהלות שמחה. אולם לאחר כמה שניות הצהלות שוככות ומשתררת שתיקה. הדגים מביטים האחד בשני עד שאחד מהם שואל בקול את מה שהאחרים רק חושבים: "now what?". הם הרי עדיין סגורים בתוך השקיות הקשורות.
המאבק נגד הרפורמה המשפטית נוהל באופן מעורר השתאות, נחל הצלחה חסרת תקדים ובלם את המשך החקיקה. וזו בדיוק הנקודה שבה אדריכלי הניצחון תוהים ושואלים את עצמם, בדרך כלל בשקט: מה עכשיו? לאן מתקדמים מכאן? חלקם ודאי יענו כך: "הצלחנו לעצור את המהלכים החמורים של הממשלה. לימדנו אותם לקח והראינו להם מי אנחנו ולמה אנו מסוגלים. הם לא יוכלו לעשות עוד ככל העולה על ליבם, ואם אך יעזו - נתייצב כולנו שוב כאיש אחד, נבעיר שוב את המדינה ונוריד את הממשלה על ברכיה".
למעשה, כבר עכשיו סימנו חלק ממובילי המחאה את יעדם הבא והם אומרים בפה מלא שימשיכו עד שבנימין נתניהו ילך הביתה. הניצחון משכר. האדרנלין שגועש בדמם של רבבות מפגינים נחושים הוא בלתי ניתן לתיאור. הוא משרה אופוריה, תחושה של "אנחנו הצודקים", שהכול אפשרי ושבכוחנו להשיג כל דבר שנרצה. אבל התחושה הזו לא רק משכרת אלא גם משקרת. ניצחון מפואר בקרב אחד, ואפילו בכמה קרבות, אינו ערובה לניצחונות בהמשך. הצד השני שנותר מוכה וחבול אינו טיפש. הוא ילמד מהטעויות ויגיע לסיבוב הבא מתוחכם יותר, מוכן יותר ומאורגן יותר.
החברה שלנו מפולגת ומשוסעת והמאבקים הבאים ממתינים לנו בסיבוב. אם אדריכלי הניצחון על הרפורמה חושבים שיוכלו להמשיך להגיע לאורך זמן להישגים פוליטיים על ידי הבערת המדינה, הם מניחים לשיכרון החושים לבלבל את דעתם וחוטאים בחטא ההיבריס. האנשים שלימדו את ממשלת ישראל שיעור חשוב על מגבלות הכוח חייבים להכיר בכך שכוחם שלהם מוגבל גם הוא.
מדינת ישראל הגיעה לנקודה שבה פירוק מרקם החיים המשותף הפך מחלום בלהות דיסטופי לסכנה ברורה ומיידית. עכשיו צריך לומר משהו כמו: "דבר איום עמד להתרחש, עמדנו על סיפה של מלחמת אזרחים ותודה לאל שהצלחנו למנוע אותה. חובה עלינו להבין איך הגענו לנקודה המסוכנת הזו ואיך לא נגיע אליה שוב, כי אף אחד לא מבטיח לנו שנצא ממנה בשלום גם בפעם הבאה".
גרשון פרושקרל פון קלאוזוביץ, המוגדר "אבי תורת הלחימה המודרנית", כתב שלעיתים אין מנוס ממלחמה, אך הכיר גם במגבלותיה ולימד שהיא חייבת להשתלב בפוליטיקה ובמדיניות ושיש למנף ניצחונות לא לקראת הניצחון הבא, אלא על מנת למנוע את המלחמה הבאה. אם מובילי המחאה הם אנשים אחראים, הם חייבים למנף את הניצחון, להביא לשיח בין חלקי האוכלוסייה ולכונן חוזה חדש לקיומנו המשותף כאן.
שיח כזה צריך להתנהל רחוק מהתקשורת, על ידי אנשי אקדמיה, דת, כלכלה, משפט ותרבות, וצריכים להשתתף בו ימין ושמאל, יהודים וערבים, חילונים, דתיים וחרדים. על אלה להבין שללא חוזה אנו עתידים להיפגש שוב על הבריקדות בעוד כמה שנים ואולי אף בעוד כמה חודשים, והתוצאה עלולה להיות איומה. המוקשים שיתגלו במהלך השיח ייראו בתחילה כבלתי ניתנים לפירוק, אבל ההכרה בכך שאין לנו ברירה אחרת תחייב למצוא את הדרך לנטרולם. לרוב מדברים על "מלחמת אין ברירה", וכעת צריך לדבר על שלום של אין ברירה.
- גרשון פרוש הוא איש הייטק שעשה הסבה במסגרת תוכנית "מהייטק להוראה". בעל תואר שני בלימודי דמוקרטיה וכותב בבמות חרדיות שונות
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
