צעדת המחאה לירושלים
(צילום: גבריאל מלצר, גלעד פירסט, עומר ילין)
שקמה ברסלר, אביבה שליט, ויקי קנפו. לכאורה אין קשר בין הפיזיקאית שנחשבת לאחת ממובילות המחאה נגד המהפכה המשפטית, לבין אמו של גלעד שליט ולמנהיגת מאבק האימהות החד-הוריות. אבל שלושתן, וגם אחרים, הובילו צעדות לירושלים - במטרה להוביל לשינוי. בעיצומה של הצעדה לכנסת, רגע לפני הכוונה לאשר סופית ביום שני את ביטול עילת הסבירות, חזרנו לצעדות העבר לבירה.
שקמה ברסלר, בתחילת הצעדה נגד המהפכה המשפטית
(צילום: ניצן דרור)
עם דגל, ממצפה רמון
החודש לפני 20 שנה, ב-2 ביולי 2003, יצאה ויקי קנפו למה שהפכה להיות אחד מצעדות המחאה המפורסמות בהיסטוריה הישראלית. היא צעדה עם דגל מביתה במצפה רמון למשרד האוצר בירושלים, לאורך 205 ק"מ, והעלתה לסדר היום את קשיי האימהות החד-הוריות.
קנפו מחתה על הקיצוץ בקצבאות והבטחת ההכנסה שיזם בנימין נתניהו, אז שר האוצר. במסע, שנמשך שבוע, הצטרפו אליה משפחות חד-הוריות נוספות - אבל בחלק לא קטן מהדרך היא צעדה לבדה. עם הגעתה לירושלים היא הצטרפה למאהל מחאה. שנים אחר כך קנפו טענה שהמאבק נחל הצלחה, "בטח עבור החד-הוריות - נבנתה תוכנית, קיבלנו כל מיני הטבות".
הצעדה השנייה של ויקי קנפו
זו לא הייתה הצעדה האחרונה שאותה הובילה קנפו. ב-2016 יצאה לצעדת מחאה נוספת, למען קיום בכבוד של קשישים, עניים ונכים. "הפעם הצעדה היא לא בשבילי", טענה אז קנפו והזהירה: "אם אנשים לא ייצאו לצעוד, זו תהיה בכייה לדורות".
200 ק"מ, למען שחרור גלעד שליט
חודש יוני 2010, ארבע שנים לאחר חטיפתו של חייל השריון גלעד שליט, היה החודש שבו החליטו בני משפחתו להסיר את הכפפות במחאה למען שחרורו, והם יצאו מביתם שבמצפה הילה בגליל המערבי ועד בית ראש הממשלה בירושלים - צעדה בת 200 קילומטרים שארכה 12 ימים.
חדשות - צעדה למען שחרור גלעד שליט מסע חייו
(צילום: יהונתן צור, עריכה: תמר אברהם)
עשרות אלפי תומכים ליוו אותם לפרקים במהלך מסעם של בני המשפחה, שהקימו בסיומו מאהל מחאה. כשנה לאחר מכן, באוקטובר 2011, שוחרר גלעד בעסקה מול חמאס.
אביבה שליט, אימו של גלעד שבעלה נועם נפטר אשתקד, עוקבת אחר צעדת המחאה של הפעילים נגד המהפכה המשפטית מתל אביב לירושלים ומאמינה בכוחה לשנות ולהשפיע על הממשלה. "אני מאוד מקווה שיצליחו", היא אומרת ומבקשת שלא להביע מעבר לכך את עמדתה בנושא.
הצעד הקיצוני של פרופ' אידלמן
פרופ' ליאוניד אידלמן, ששימש יו"ר ההסתדרות הרפואית בין השנים 2009 ל-2018, הכריז במהלך מאבק הרופאים להסכם שכר חדש ושיפור תנאי ההעסקה של הרופאים בשנת 2011 על צעד קיצוני במיוחד: שביתת רעב וצעדה לירושלים, שבה החל ב-25 ביולי 2011. אחרי חודשים ארוכים של מאבק משפטי, הוא החליט כי אין מנוס מכך. לימים, נחשב הסכם השכר שלבסוף השיג לטוב ולכזה ששיפר משמעותית את תנאי השכר של הרופאים. למעשה, עד עכשיו לא חודש ההסכם והיום הרופאים עדיין עובדים על פי הבסיס של אותו הסכם.
12 שנים לאחר מכן, פרופ' אידלמן לא רואה קווים דומים בין הצעד ההוא לצעדה הנוכחית לירושלים. "הפעולה שעשיתי בוודאי הביאה לפריצת דרך במשא ומתן וזה עזר, אבל זה שונה לחלוטין", הוא אומר בשיחה עם ynet. "זה היה צעד של איש אחד וגם שבועיים לא אכלתי והלכתי כל הדרך הזו בצום. המטרות היו אחרות. אני מאחל הצלחה אבל אני לא רוצה להשוות בין הדברים".
"במקרה שלי הושגה פריצת דרך אחרי 158 יום", הוא מוסיף. "היה ברור שהמשא ומתן תקוע ולא הייתה ברירה אלא לנקוט בצעד קיצוני. עובדתית בעקבות זה הגענו להסכמות שאחרת לא היינו מגיעים אליהן. הרעיון בא באמצע דיונים אינסופיים. חשבנו שצריך לגרום לשינוי באופי המאבק. הייתי מוכן לשביתת רעב עד מותי כי האמנתי שצריך לנקוט בצעד קיצוני והבנתי שבלי זה אי אפשר לצאת מהמבוי הסתום. פרט לצעד הטכני של הליכה, אין שום דמיון". בניגוד לאלפים הרבים שהצטרפו לצעדת שליט ולצעדת המחאה נגד המהפכה המשפטית, צעדת הרופאים הייתה בסדר גודל קטן בהרבה, של מאות לכל היותר.
הנוער הצועד והסוחף, מהעוטף
"תנו לגדול בשקט" היה השם שנתנו חמישה תלמידי י"ב מעוטף עזה לצעדה לירושלים שאליה יצאו בנובמבר 2018. הם, ביחד עם האזור כולו, סבלו מטרור הבלונים והשריפות - והחליטו לעשות מעשה, שכלל לא חשבו שיסחוף אחריו אחרים. אבל זה סחף. ביום האחרון, ההגעה לגן הוורדים בבירה, כבר צעדו איתם 5,000 איש.
נבו מתראיין בזמן הצעדה, ב-2018
(צילום: אורי דווידוויץ')
"זה היה השבוע הכי מטורף בחיים שלי" נזכר השבוע נבו דן, ממובילי המחאה בזמנו וכיום חייל משוחרר בן 21, מאמן כושר, שבקרוב ייצא לטיול בחו"ל. "זה היה מסע מגבש ומעורר. בטווח הזמן הקצר כן הצלחנו לעורר עניין ולהציף את הסוגיה. הצלחנו לסחוף אחרינו המון בני נוער. זה עבד. הם פשוט באו מכל הארץ. זה הגיע לממדים שלא תיארנו".
"האם זה הצליח לנו בשורה התחתונה? תלוי", הוא מסייג. מבחינת תשומת לב לבעיה אז כן. אבל המצב הביטחוני כידוע לא השתנה. זעקת הנוער והתושבים 'תנו לגדול בשקט' עדיין תקפה. במהלך המסע היו הרבה ניסיונות לצבוע את המחאה בצבעים פוליטיים אבל לא נתנו לזה לקרות. זו הייתה מחאה אותנטית לחלוטין. ממש הדפנו את כל הפוליטיקאים".
הצעדה לגוש קטיף, והחסימה: "איפה ואיפה"
צעדת מחאת קפלן לירושלים הזכירה ללא מעט תומכי ימין צעדת מחאה אחרת שיצאה באותו התאריך בדיוק, בבוקר ה-19 ביולי 2005 - ובניגוד לצעדות האחרות המוזכרות כאן פניה לא היו לבירה. אז, לפני 18 שנה, רבבות מפגינים ביקשו לצעוד מנתיבות לצומת כיסופים במחאה נגד תוכנית ההתנתקות לפינוי תושבי גוש קטיף ונתקלו בהתנגדות עיקשת של המשטרה והממשלה. התוכנית יצאה לפועל, וחודש אחר כך הושלם הפינוי.
"הרגשנו אז שהדמוקרטיה פשוט הושעתה ועמדנו מול בתי מעצר המוניים שהוקמו עבורנו ובהם נכלאו גם ילדים שחסמו כבישים או שביקשו לצעוד", נזכר צ'יקו בן זמרה, ממארגני "צעדת ההתחברות" ב-2005 והיום בעליה של חברות הפקות ואירועים. הוא ורבים מאנשי הימין מתרעמים על הלגיטימיות הניתנת לאירועי השיבוש הנוכחיים, אל מול הכאב שאותו סחבו 18 שנים וכעת מתפרץ. "מאות נעצרו אז על חסימת הכבישים מול בודדים שנעצרו כעת. אי אפשר שלא לראות שיש פה איפה ואיפה ואני מצפה מאבירי החוק והדמוקרטיה לזעוק על האפליה בין דם לדם", טוען בן זמרה.
לדבריו, הוא מגלה הערכה רבה למפגינים כיום ורואה בה מחאה לגיטימית, אך אומר שהיא שונה מזו שהובילו לא אחת בימין: "יש לי בעיה עם החסימות הנרחבות, עצירת הרכבת והמרי האזרחי בקריאה לסרבנות. לא דיברו בימין מעולם על סרבנות. היו קריאות לסרבנות וגילויי סרבנות אבל לא לשירות צבאי ולהגנת המדינה, אלא היו כאלו שאמרו כי אינם מסוגלים לבצע את הפקודה לגרש אנשים מבתיהם. אין לי ספק שאם מתנחלים היו מעזים לחסום את נתב"ג או לעשות שביתת רופאים נגד הנסיגה מגוש קטיף, היה פה תוהו ובוהו".
אז, ב-2005, עשרת אלפים שוטרים וחיילים הוצבו ברחבי הדרום והצבא הסתייע בחיילי קורסי הטיס, הכשרת הקצינים ואימוני הטירונים של חטיבות החי"ר כדי לחסום את הצעדה ולמנוע את הגעתה לשערי גוש קטיף. "שם ראינו את הביטוי שעכשיו אנחנו יודעים למחות נגדו, האכיפה הבררנית", מוסיף יעקב שטרנברג מאנשי מועצת יש"ע בקיץ 2005 והיום ממארגני הפגנת המיליון של הימין שצפויה להתקיים ביום ראשון הקרוב. "עצרו אז מאות אוטובוסים ביציאות מהערים כדי למנוע מהאזרחים להפגין והפעילו נגדנו אמצעים דרקוניים שלא יכולנו לדמיין. תראה את ההבדל בין 2005 למחאה של השמאל ב-2023".
נשים ניסו לעשות שלום
בספטמבר-אוקטובר 2017 קיימה תנועת "נשים עושות שלום" את "מסע השלום" שהחל בשדרות ובנגב המערבי וכלל אירועים נלווים בערים נוספות. האירועים הסתיימו בעצרת בירושלים, הקמת "סוכת השלום" הגדולה בעולם והשקת "כנסת הנשים", במטרה להניע את הפוליטיקאים משני הצדדים לפעול למען הסכם מדיני.
המארגנות טענו כי במסע ובאירועים השונים השתתפו עשרות אלפי פעילות ותומכות, אלפי נשים פלסטיניות, אימהות לחיילים, דתיות, מתנחלות, חילוניות, ערביות, נשים ממשפחות שכולות, תושבות עוטף עזה ועוד - שצעדו יחד יותר מ-350 ק"מ. הסכם שלום, או אפילו משא ומתן, לא היה אז וגם אין שש שנים אחרי.
