ב-7 באוקטובר התארחו הדר ואריאל גורי אצל משפחתם באופקים. כשהבינו שמחבלים פלשו לשכונת מישור הגפן, שאת שמה עוד מעט יכיר כל ישראלי, יצאו אריאל ואחיו סמ"ר רואי, לוחם בסיירת גולני, להגן על תושבי העיר. הדר יצאה אחריהם.
פגשתי אותה אז מעט אחרי השעה 9:00 ברחוב פרי מגדים, כשרגלה פצועה וחבושה בגסות. מלבד צליעה קלה, נדמה שפצע הירי לא הפריע לה. היא ביקשה לדעת איפה בעלה, אבל לאנשי כוחות ההצלה המעטים שהגיעו לשם יחד עם כמה אנשי כוחות ביטחון ומקומיים לא היה הרבה מה לומר לה. הם ניסו להסביר לה שהיא צריכה להתפנות, שמסוכן פה. איש מהם לא ממש הבין שלפני פחות משעתיים ראתה הדר (29) את המחבלים יורים בבעלה אריאל (30). צילמתי אותה במהירות, כשבין לבין נאלצנו לתפוס מחסה בחדרי המדרגות בשכונה.
שוטרים פועלים באופקים ב-7/10
(צילום: דוברות המשטרה)
אריאל ורואי (22) ז"ל נהרגו באותו יום. כמעט שנה אחרי, משחזרת הדר את שאירע: "אני זוכרת שמכוונים עליי את הנשקים, כל מי שהיה בחוץ, ואני רק חושבת איך להיעלם להם מהזווית. אני לא אשכח ששמעתי צעקות מחוץ לדלת בערבית. הייתי עם אחי בטלפון, אמרתי לו: 'אני שומעת אותם, הם פה. ביי', כדי שלא ישמעו אותי. אני זוכרת את ההבנה שאריאל לא בין החיים".
אני רוצה להאמין שאריאל ראה אותי כשהוא ניסה להסתתר. הסתכלתי עליו, הוא הסתכל עליי. וזהו. ואז אני רצה. הוא הספיק להזהיר את כולם, צעק: 'רוצו, תברחו'"
לפני שפגשתי אותה היא תפסה מחסה אצל משפחה שכנה: "אלה שעתיים בבית זר, לחשוב מה דרך המילוט הכי מהירה, לאן בורחים אם קורה משהו. ואני יודעת שאריאל לא בחיים. זה נגמר. אני רוצה להאמין שהוא ראה אותי כשהוא ניסה להסתתר, כי הוא היה לכיוון שלי. הסתכלתי עליו, הוא הסתכל עליי. וזהו. ואז אני רצה. הוא הספיק להזהיר את כולם, צעק: 'רוצו, תברחו'".
רק פעמים בודדות מאז היא הגיעה לרחוב שבו הכל קרה, ושבו מוצבת היום אנדרטה קטנה לזכר אריאל ורואי ז"ל. היא חזרה לאמא שלה באשדוד, ואת הדירה הקטנה שבה התגוררו במושב בטחה היא השכירה. "רציתי שבמקום יהיו חיים", אומרת הדר, "אני לא ממהרת להנציח. בשבעה לא יכולתי לשמוע את המילה הזאת, הנצחה. רק אחרי חצי שנה חשבתי איפה אני נכנסת בכל האירוע הזה, מה זאת הנצחה ואיך היא תיראה? כי מעבר לאובדן יש טראומה, ראיתי את בעלי מת, מקבל כדור. זה לעצום עיניים ולראות את זה בראש. אז איפה הדר נכנסת בכל זה? איך מטפלים בהדר?".
היא מספרת כי "במהלך השבעה פגשתי בחור מזק"א שביקש לעשות איתי שחזור. אמרתי לעצמי, 'הדר, זאת ההזדמנות שלך לא להגדיל את הטראומה. לכי תראי איפה היית ואיפה אריאל נפל'. בשבעה גם יצאתי לנחם אחרים, את המשפחות של השוטר אבי בוזגלו ז"ל ושל הבלש מיכאל לזימי ז"ל".
"עובר לי בראש: 'מה אם הם לא היו יוצאים?'"
היא עוסקת בתיאטרון רחוב, וישר לאחר מכן חזרה לעשות תיאטרון במקלטים. אחרי שלושה חודשים חזרה גם לעבודתה כמורה לחינוך מיוחד, אך עם תחילת שנת הלימודים הנוכחית החליטה לצאת לחל"ת וכיום היא משמשת כאם בית בעמותת שק"ל, המסייעת לשילוב אוטיסטים בחברה. "שאלו אותי הרבה שאלות אחרי, ולכי תסבירי את הטראומה שעברת. כששואלים במה אני עובדת אני עונה: אני עובדת אצל הדר. אני יוצרת. בפסטיבל עכו בחול המועד סוכות אופיע יחד עם קבוצת התיאטרון 'ברמוזה' עם מיצג שהם יצרו. אני דואגת לשמחה הזאת, כי לאריאל הייתה שמחת חיים. אם הוא יראה אותנו עכשיו הוא יגיד 'תשמחו'".
לדבריה, "עובר לי בראש לפעמים: 'מה היה קורה אם הם לא היו יוצאים?'. מישהי אמרה לי, 'איך לא עצרת אותו?', אמרתי לה שקודם כל, לא היה לי צ'אנס. גם אם הייתי נועלת את כל הדלתות והחלונות הוא היה מוצא דרך לצאת. אבא של אריאל אומר שה' קרא לו. ואם רק רואי היה נופל, אריאל לא היה עומד בזה - ולהיפך. הם היו מאוד קשורים".
הדר מספרת שכדי להתמודד עם האובדן והטראומה היא נאחזת באמונה. "זאת התרופה שלי. אני בגלים. יש ימים שאת חוטפת צונאמי, ויש ימים שאת מכריחה את עצמך לקום מהמיטה. אני מחזיקה חזק בהבנה שיש פה משהו הרבה יותר גדול ממני ואני לא מבינה כלום. אומרים לי שניצלתי, שה' מחל עליי. אני רואה את זה כך שה' השאיר אותי כאן כדי להמשיך לתקן, ואילו אריאל סיים את התיקון שלו פה בעולם הזה.
"אני מפחדת יותר מהקרע בעם שלנו מאשר מחמאס", היא משתפת, "זה מקום יותר מפחיד ומבהיל. אם לא למדנו אחרי 7 באוקטובר מה זאת אחדות, אז מה כן יעורר אותנו? אני לא רוצה לנקוט עמדה, ימין או שמאל. אני רק מתפללת שכל החטופים יחזרו, ושמעגל השכול לא יגדל. אנחנו צריכים להיאחז באחדות ובשיח אנושי ומכיל".
אריאל ז"ל נהג לכתוב, ולאחר מותו זכה בפרס לשירה. באחד משיריו כתב: "תאספיני איתך בחפזה כי אין זמן/ רק ללכת ללכת לצאת כבר מכאן... אחזתיך ולא ארפה, אחרייך ארוץ". שורה שמקבלת משמעות אחרת היום. הדר היא זאת שרצה אחריו.
פורסם לראשונה: 00:00, 30.09.24
