מדי שנה, סביב אירועי יום הזיכרון לשואה ולגבורה, מדווחים אמצעי התקשורת על ניצולי שואה החיים בישראל בעוני מחפיר ומבקרים את המדינה על אוזלת ידה במילוי תפקידה כאחראית לדאוג להם. כיועץ מנכ"לית המשרד לשוויון חברתי למדיניות הסיוע לניצולי שואה בשנים 2022-2020 ניסיתי לענות על השאלה "מה עלינו לעשות כדי לעזור בהצלחה לניצולי שואה עניים?", ואפרט בקצרה את תשובתי בנושא.
לשם כך יש להתחיל מהמחלוקת העמוקה בשאלת ההגדרה של מיהו ניצול שואה. מדובר בסוגייה היסטורית, מוסרית ומשפטית כואבת שמפצלת את העוסקים בתחום בממשלה, בארגוני הסיוע ובבתי המשפט. עד העשורים האחרונים, מרבית הישראלים סברו שניצולי שואה הם רק יהודים ששרדו בגטאות, במחנות השמדה או במסתור. עם השנים התבססה תפיסה רחבה יותר שרואה כניצולי שואה גם יהודים שאיבדו את משפחותיהם ורכושם בשואה אך הם עצמם הספיקו לברוח (לרוב מזרחה לשטחי ברה"מ). מדובר במחלוקת אמיתית שממעטים לדבר עליה משום שהיא מציפה סוגיות ערכיות ובראשן אם נכון לקיים היררכיה של סבל בין הקורבנות.
התשובה לשאלה זו נענתה בשלילה חלקית על ידי הממשלה ב-2014, כששר האוצר דאז יאיר לפיד הרחיב את הגדרת המדינה לניצול שואה כך שתכלול גם אלה שהצליחו להימנע משהות בגטאות ובמחנות ריכוז והשמדה. המשמעות הייתה שיותר מ-100 אלף אזרחים ותיקים הפכו, ביום אחד, לניצולי שואה. מרביתם המוחץ הגיעו לישראל במסגרת העלייה של מברה"מ משנות ה-90 ואילך. בגלל ההתמוטטות המהירה של הגוש הקומוניסטי, הם הגיעו לישראל כמעט נטולי כל, והפכו ל"פנסיונרים בלי פנסיות" - עניים, חיים מקצבאות זקנה והבטחת הכנסה בלבד. רבים מהם התקשו ללמוד את השפה או שהיו מבוגרים מדי כדי לעבוד. למרביתם אין דירה בבעלותם והם גרים בשכירות בפריפריה הגיאוגרפית-חברתית או בדיור ציבורי של משרדי הקליטה והשיכון. דוברי רוסית אלה הם מרביתם המוחץ של ניצולי השואה העניים החיים כיום בישראל.
אלא שאף שהמדינה הכירה בהם ב-2014 כניצולים, הפיצוי שהם מקבלים הוא סכום המופחת עד פי 20 מזה הניתן לניצולי שואה ששהו בגטאות, מחנות השמדה וריכוז או במסתור, ומסתכם במענק שנתי של כ-6,900 שקל (גם סכום זה הגיע רק לאחר מאמץ ממושך של ח"כ מירב כהן כשרה לשוויון חברתי). כך נוצר מצב שבו עשרות אלפי ניצולי שואה עניים, חסרי פנסיות, החיים באופן כמעט בלעדי על קצבאות סיוע וגרים בשכירות או בדיור הציבורי, וזקוקים לסיוע כספי יותר מכולם, זכאים לפיצוי המינימלי ביותר הניתן לניצולי שואה.
גישה זו משקפת את התפיסה ההיררכית שמבקשת להבדיל בין הסבל שנגרם לניצולי שואה ששהו בגטאות ומחנות לבין ניצולי שואה שלא שהו באתרים אלה. אמנם יש סיבות טובות להחזיק בעמדה כזו, אך תוצאתה היא שמרבית הסיוע הכספי הניתן לניצולי שואה לא מגיע לקבוצה הזאת.
עוני ורעב: מצבם של ניצולי השואה בארץ
בהמשך לכך, מרבית השירותים הניתנים כיום על ידי המדינה והארגונים המסייעים לא עודכנו לצורכיהם המיוחדים של ניצולי שואה עניים שאינם דוברי עברית. המועדונים לניצולי השואה פועלים ברובם בשפה העברית, פעילויות ההנצחה והתיעוד מתנהלות בעברית, הטיפולים הנפשיים ניתנים כמעט כולם על ידי מטפלים דוברי עברית בלבד, ולא נעשים ניסיונות משמעותיים לדרבן ניצולי שואה דוברי רוסית לצרוך שירותים אלה. בפועל, הניצולים העניים ביותר ממעטים לצרוך את שירותי הסיוע בשל בעיות הנגשה שפתית או משום שנותני השירותים לא מצליחים להגיע אליהם.
נמרוד גורנשטייןכך קורה, בין היתר, גם בקשר לסוגיית ההנצחה. פעילויות האיסוף והתיעוד מתמקדות רובן ככולן בניצולי השואה דוברי העברית, ומדי יום נפטרים עשרות דוברי רוסית שאיבדו את משפחותיהם בבורות הירי באוקראינה, בלרוס, רוסיה, ליטא ולטביה, ואת דרכם בתוככי ברה"מ, עד שעלו ארצה כזקנים עניים. סיפוריהם לא נאספים ונכדיהם דוברי העברית, יחד עם כל הציבור ישראל, לא ידע את דברי ימיהם בתקופת השואה.
אלה הסיבות העיקריות שבגללן אנו ממשיכים לראות ניצולי שואה עניים. ואף שישנם כאלה שלא שייכים לקבוצת עולי ברה"מ, אין ספק שמדובר בקבוצה הגדולה והמשמעותית ביותר. אז התשובה לשאלה "מה עלינו לעשות כדי שנפסיק לראות ניצולי שואה עניים בארץ", היא הנגשה שפתית, תיעוד והנצחה, ופיצוי לפי צורך כלכלי. גילם הממוצע של ניצולי השואה הוא 85.5 ומדי יום נפטרים 42 מהם. מוטב מאוחר מאף פעם.
- עו"ד נמרוד גורנשטיין הוא מרצה ויועץ למצבם של ניצולי שואה החיים בישראל
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
