פרופ' יוסף משהראוי צדק כשכתב כאן ש"התלמיד הערבי לא שולט בערבית ספרותית הנדרשת לפסיכומטרי, ולא בעברית ובאנגלית הנדרשות באוניברסיטה. התוצאה: הוא ינשור או שמלכתחילה לא יירשם". אבל פרופ' משהראוי שוגה בניתוח הבעיה ובהמלצות שהוא נותן לפתרונה.
הוא פותח בטענה שלפיה בתי ספר ערביים בישראל מעברים את חומר הלימוד בשפת האם של התלמידים – קרי ערבית - אולם ברובם מסתפקים בהכנת התלמידים לשלוש יחידות בגרות בלבד בשפה זו, מה שלימים מקשה על התלמידים להשיג תוצאות טובות בפסיכומטרי (ממוצע של 438 בערים המעורבות, רחוק מסף המינימום הנדרש באוניברסיטאות). לדבריו, חיזוק השליטה בשפה הערבית לצד תגבור לימודי העברית והאנגלית יוכלו לפתור את הבעיה.
אבל טעותו ניכרת מיד בתחילת המאמר, שכן השפה הערבית אינה שפת האם של תלמידים אלה, אלא הלהג הפלסטיני. עם השפה הערבית התקנית (הקלאסית) נפגשים התלמידים רק בכיתה א' בבית הספר ומרביתם אינם שולטים בה גם בהגיעם לבחינות הבגרות. זו הסיבה שרוב התלמידים הערבים מעדיפים לגשת לבגרות בשלוש יחידות בלבד בערבית, שכן השפה קשה להם.
דמיינו לעצמכם שתלמידים יהודים היו נדרשים לכתוב את בחינת הפסיכומטרי או את הבגרויות בלשון הקודש (שפת התנ"ך) או בארמית. כמה מהם יצליחו לחצות את האתגר השפתי הזה?
מציאות זו מכונה "דיגלוסיה" – מצב שבמסגרתו השפה הדבורה ברחוב אינה השפה שבה הציבור קורא וכותב. למצב זה יש השלכות מרחיקות לכת על החברה. בפועל, השפה הראשונה של הערבים בישראל היא פלסטינית (המכונה השפה המדוברת), השפה השנייה היא ערבית תקנית (שהיא נגזרת של הערבית הקלאסית), השלישית היא השפה העברית והרביעית היא אנגלית. כלומר: הערבים נבחנים בשפה השנייה והרביעית שלהם בבחינות הפסיכומטרי, והתוצאות בהתאם.
כדי להמחיש את הדבר, דמיינו לעצמכם שתלמידים יהודים היו נדרשים לכתוב את בחינת הפסיכומטרי או את הבגרויות בלשון הקודש (שפת התנ"ך) או בארמית. כמה מהם יצליחו לחצות את האתגר השפתי הזה?
הקושי ללמוד שפה שאינה דבורה הוא עצום ורק בודדים מצליחים לעמוד במבחן שכזה, מאחר שבני אדם לומדים קריאה וכתיבה מתוך מיומנויות הנובעות מהשליטה בשפה הדבורה. מציאות זו מייצרת פער ממשי המעכב את רכישת השפה, מקשה על קריאה וכתיבה, מותיר את הפרט ברדידות שפתית, מייצר חוויית כישלון בלמידה, פוגע בתחושת הביטחון העצמי ומגביר את הנשירה מהלימודים.
העיסוק בדיגלוסיה בחברה הערבית הוא טאבו פוליטי מסיבות דתיות (השפה הערבית נתפשת כקדושה) ולאומיות (היא הגורם המאחד את הערבים בעולם). אבל יש מקומות בעולם שבהם חלחלה ההכרה בהשלכות השליליות של הדיגלוסיה: ב-1975 ביטלה ממשלת יוון את מעמדה של השפה היוונית העתיקה (שבה נכתבו כל היצירות הקלאסיות בתחומי השירה, הפילוסופיה והספרות), וזו הומרה בשפה היוונית הדבורה (המודרנית).
אין דרך אחרת להתמודד עם המצב העגום השורר במערכת החינוך הערבית בישראל - שאינו שונה מהמתרחש בכל העולם הערבי (שם רמת אוריינות לא מצליחה לטפס מעל 80% כבר שני עשורים).
על מנת לחלץ את הערבים הישראלים מהמשבר שבו הם נתונים, ולא רק בתחום מערכת החינוך, יש לבטל את מעמדה של השפה הערבית במדינת ישראל ובמקומה יש להכיר בשפה הפלסטינית הדבורה כשפה רשמית שנייה לצד העברית.
אבי שלוכצעד ראשון הייתי סוגר את משרדי האקדמיה ללשון הערבית בנצרת ומקים תחתיה את האקדמיה ללשון הפלסטינית. לרגישים בינינו אל חשש: מאחר שישנה אקדמיה ללשון הערבית בכל מדינה במזרח התיכון (רק בין הירדן לים יש שלוש כאלה: בנצרת, בבאקה אל-גרבייה וברמאללה), אין חשש מפגיעה של ממש בשפה הערבית הקלאסית. כך יתאפשר לפלסטינים הישראלים להצליח בבחינות הבגרות בשפתם כמו גם בבחינה הפסיכומטרית.
אין לי ספק שהרעיון יספוג ביקורת והתנגדות חריפה – בראש ובראשונה מצד ההנהגה הערבית בישראל (בקרב התלמידים הערבים, מנגד, התגובה תהיה חיובית מאוד), אולם הוא יסמן לחברה הערבית בארץ שישראל נחושה לשלב אותה על בסיס העיקרון של שוויון הזדמנויות ולא כחוטבי עצים ושואבי מים.
- אבי שלו, קצין מודיעין במיל', הוא מחבר הספר "יומן אלקאסמי" המתעד את חוויית הלימוד שלו במכללה ערבית אסלאמית בבאקה אל-גרבייה, ועוסק בין השאר במשבר השפתי בחברה הערבית
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
