קלרה מרמן (63), שנחטפה לרצועת עזה מקיבוץ ניר יצחק ב-7 באוקטובר ושוחררה לפני 50 ימים משבי חמאס, התראיינה הבוקר (חמישי) ל-ynet Live וסיפרה על הקשיים שהיא עדיין חווה מאז ששבה לישראל - ועל הגעגועים לבן זוגה לואיס ולאחיה פרננדו שעדיין בעזה. צפו בריאיון.
(צילום: אסף חן)
"אני די מיואשת. הייתי אמורה להיות מאוד שמחה אחרי השחרור מרצועת עזה, אבל חלק ממני נשאר שם - גם הבן זוג שלי וגם אח שלי", אמרה קלרה. "זה מעיב עליי בצורה קשה, ואני לא בדיוק מרגישה שחזרתי - בראש אני עדיין שם. פיזית אני פה, אבל התחושה היא ששם נשאר חלק גדול ממני. כרגע אני עושה את כל המאמצים כדי להיכנס למאבק ולהילחם כמה שיותר כדי שהם יחזרו. הסלוגן 'הלב שם', אצלי זה לא סלוגן, הלב שלי ממש שבוי כי אח שלי, פרננדו מרמן, נמצא שם, וגם בן זוגי לואיס הר.
"היינו חמישה שחטפו אותנו מהבית שלי בקיבוץ ניר יצחק, וברגע ששחררו אותי ב-28 בנובמבר, בפעימה החמישית, חזרנו רק אחותי גבריאלה ליימברג, האחיינית שלי מיאה ליימברג ביחד עם בלה הכלבה שלה, ואני. ואז נפרדנו מלואיס ופרננדו לפני שעברנו לפה".
3 צפייה בגלריה
קלרה מרמן. "אחזור לניר יצחק רק אם אדע שהממשלה תעשה כל מאמץ להחזרת החטופים"
(צילום: מטה משפחות החטופים)
קלרה סיפרה על הרגע שבו שוחררה מהשבי, ללא אחיה ובן זוגה. "עדכנו אותנו מראש שיש פעימות, אני יצאתי בפעימה החמישית", שחזרה. "השובים עדכנו אותנו וידענו שבכל יום אנחנו יכולים לצאת. כל יום עברו רשימות אחרות עד שיצאנו, והתכוננו מראש. לפני שהתחילה העסקה אמרו שאנחנו חבילה אחת כי אנחנו משפחה ונצא כולם ביחד, אבל כשהתחילה העסקה אמרו שמדובר רק על ילדים ונשים, ושהגברים נשארים. אז כבר התכוננו, שוחחנו בינינו. לי ולאחותי היה מאוד קשה, אמרנו שאין מצב ושאנחנו רוצות לצאת רק ביחד, אבל פרננדו ולואיס אמרו 'אין מצב, אתן יוצאות'. הם ניסו לעשות את זה בצורה כמה שיותר קרה כדי שלא נסבול, אבל גם להם וגם לנו היה קשה".
"נפרדנו בביי, בחיבוק, 'עוד יומיים שלושה אנחנו נפגשים' אמרנו, כי היינו משוכנעים שהפעימות ממשיכות, לא חשבנו שהכול נעצר", המשיכה קלרה. "אמרנו שבטח יש עוד טיפה ילדים, עוד טיפה נשים ומיד מתחילים עם הגברים. 'נתראה בקרוב' אמרנו. אז זה לא היה דרמטי כלפי חוץ, אבל היה לנו מאוד-מאוד קשה. לואיס הוא אבא לארבעה ילדים וסבא לעשרה נכדים. שאלתי אותו מה למסור למשפחה, והוא אמר 'תחכי לי בגנים הירוקים, תגידי להם שאני מאוד אוהב אותם ושבקרוב נתראה ונתחבק'. ואז התחבקנו ונפרדנו.
"אני מוטרדת מאוד מהמצב הבריאותי שלהם. אני יצאתי ביום ה-53 ומאז עברו 50 ימים. הם היו מאוד חזקים, אבל לואיס לא קיבל את התרופות הקבועות שלו ומכשיר נשימה שהוא משתמש בו בלילות. לא היה לו מכשיר שמיעה, לא היו להם משקפיים. המצב הבריאותי מטריד אותי כי זו שחיקה של עוד יום ועוד יום ועוד יום, ובנוסף יש את המצב הנפשי. כי כמו שאני חשבתי שתוך יומיים-שלושה נתראה, גם הם - ולדעת שעובר עוד יום ועוד יום ואין להם בכלל מושג מה קורה בארץ, כמו שלי לא היה".
קלרה אמרה כי הדבר שהכי מדאיג אותה הוא מצבם הנפשי של לואיס ופרננדו. "התקבלתי בארץ עם הרבה תמיכה וחיבוק, ועטפו אותי מאוד טוב, אבל הם לא יודעים אם אפילו יש מאמצים להחזיר אותם, אם שכחו אותם. המצב הנפשי זה מה שהכי מדאיג אותי, גם הבריאותי וגם הנפשי, כי שם זה רק להמתין. שנייה אחרי שנייה ללא מעש, ללא אפשרות בחירה מה עושים. הדאגה הכי גדולה שלי היא שהם יישברו נפשית. על התנאים והיחסים עם השובים אני לא רוצה להרחיב, אני פשוט רוצה לשמור עליהם, אז אני לא רוצה לחשוף את כל הפרטים. אני רק יכולה להגיד שהקושי הכי גדול שם זה הזמן שלא עובר והחוסר מעש, תחושה של כלום.
"אני עוברת שיקום בריאותי ונפשי עם פסיכולוג. הצטרפתי למאבק של הבנות שלי, שלחמו כמו לביאות במטה המשפחות, התראיינו גם בארץ וגם בחו"ל, הן נסעו ממש לכל העולם. עכשיו אני מנסה להתחזק רק כדי להיכנס גם למאבק, להפעיל את כל הכוחות כדי לנסות להצליח להחזיר אותם. אבל לחזור לשגרה - בשום פנים ואופן. אני באמת שמחה שלא רק המשפחה שלי קיבלה אותי טוב, אלא קיבלתי חום מכל עם ישראל, אבל אני לא יכולה להגיע לשגרה כי אני במאבק עד הסוף. מצד אחד אני רוצה להתחזק ולנסות שהנושא לא ירד מסדר היום כי החטופים חייבים להיות פה כמה שיותר מהר. אסור שיישארו שם רגע אחד נוסף".
קלרה הוסיפה: "לא חזרתי הביתה כי המקום פונה. הקהילה של ניר יצחק נמצאת באילות ואני הצטרפתי לבת שלי שגרה בצפון. עוד בת אחת גם הצטרפה, היא מבאר שבע, ומיד ב-7 באוקטובר היא הגיעה לצפון בגלל האזעקות ובשביל שהן יהיו קרובות זו לזו. אז בחרתי להיות פה בצפון גם עם שתי הבנות וגם עם כל הנכדים כדי שזה יעזור להבראה שלי. אבל את הקהילה שלי, של ניר יצחק באילות, אני מבקרת מדי פעם. בקרוב אני אראה אותם גם".
לסיום היא העבירה מסר לממשלה: "המסר שלי אליהם הוא שאין שום מחיר שהוא גבוה, אין שום מחיר שמסכן את ישראל, אין משהו שלא יכולים לשלם תמורת החטופים. הם הדבר הכי חשוב. אני אולי אחזור לניר יצחק רק אם אדע שהממשלה שלי תעשה את כל המאמצים שבעולם כדי להחזיר כל אחד. זה הביטחון שלי בממשלה ובמקום. הדבר הכי חשוב זה לדעת שאפשר לסמוך על הממשלה ששומרת על האזרחים ומחזירה אותם, ולא מפקירה אותם. תחושה של הפקרה כבר הרגשנו ב-7 באוקטובר. ציפיתי שתהיה לנו שמירה נדרשת שהרגשתי שהייתה קיימת, אבל לא הייתה כזאת ב-7 באוקטובר. כדי שהמדינה הזאת תוכל להתקיים - כל חטוף חייב לחזור.
