"אנחנו כאן כדי לדבר על שכר", אמרה מזכ"לית הסתדרות המורים יפה בן דויד בהפגנה ואני הצדעתי לה. את המשמעות של לעבוד במערכת החינוך אני מכירה מקרוב. כשנדב בני סיים תואר שני באוניברסיטה העברית בירושלים הוא החליט שהוא רוצה ללמד, לחנך את הדור הבא. הייתי גאה בו. הוא השקיע עוד שנה בלימודים לתעודת הוראה ומשסיים שובץ ללמד בבית ספר יסודי. הוא עבד חמישה ימים בשבוע, בין שש לתשע שעות ביום, והמשיך לעבוד אחרי הצהריים בשיחות עם ההורים, הכנות לשיעורים הבאים ובדיקת עבודות. ואז שמעתי כמה הוא השתכר והדם עלה לי לראש.
איך ייתכן שאדם ברוך כישורים והשכלה, שנותן מאה אחוז מעצמו בעבודה פיזית ונפשית, הרוויח 4,000 שקל בחודש? והוא עוד היה רווק בלי הוצאות גדולות מדי, אבל מה עם המורים הצעירים הנשואים ובעלי המשפחות? הרי אין שום סיכוי שהם ישרדו במערכת בשכר כזה. המשמעות היא שכדי שאנשים מוכשרים וראויים ימשיכו ללמד בישראל, הם צריכים היות ממש מורעלי חינוך או ממשפחה שיש לה כסף לסייע להם.
ולא רק שהשכר זעום באופן מביש, אלא שבתרבות פריקת העול הישראלית, יציאה לבית הספר משמעה לעיתים קרובות יציאה לשדה קרב. כך נדב סיפר: "כמורה מתחיל אתה מהר מאוד נקלע לדילמה נוראית: או שתיתן לילדים לעשות מה שהם רוצים ובלבד שיישארו בכיתה, תוך שאתה מכבה שריפות של אלימות, או שתנסה בכל זאת ללמד תוך שאתה מתמודד במקביל עם המהומה הכללית. ברור שאתה מבקש ללמד, בשביל זה הרי אנחנו פה. אבל מה הסיכוי שתצליח להעביר שיעור חשבון ל-30 ילדים בני 8, כשבזמן שאתה עומד עם פניך ללוח שני ילדים קטנים מטפסים עליך (פיזית)? ובעוד אתה מקלף אותם ממך בעדינות, ילדה בפינת הכיתה צורחת שחברה שלה גנבה לה עיפרון. ובתוך כל הכאוס הזה אתה צריך בכל זאת למצוא דרך ללמד.
"וכשאתה מבין באיזשהו רגע קריטי שכדי להשקיט את הכיתה אתה חייב להוציא מהכיתה את הילד הבעייתי ולשלוח אותו למנהל, אתה מגלה שאין כרגע לאן לשלוח אותו כי המנהל בפגישה ומבחינת הביטוח אסור להוציא ילדים מהכיתה בלי ליווי. ואז, ובניגוד מוחלט לגישתך הפדגוגית, אתה מוצא את עצמך צורח".
מחאת המורים בתל אביב, השבוע
(צילום: סנטרל הפקות)
ואני אומרת: זה טמטום. אם יש ילדים מפריעים שיטתית בכיתה, טובת הרוב דורשת את סילוקם. האחריות צריכה להיות על הוריהם. ואפרופו הורים - הגיע הזמן להגביל את ההתערבות המוגזמת שלהם במתרחש בבית הספר. לא יכול להיות שמורה שנוקט צעד משמעתי כלפי ילד מפריע יקבל טלפונים נזעמים מההורים שלא מוצא חן בעיניהם שפגעו בזאטוט התמים והנפלא. לא מוצא חן בעיניהם? שיחפשו לו אכסנייה לימודית אחרת.
במהלך השנה נדב למד להתמודד עם סוגיות המשמעת ומצא את הדרך, בתהליך מייגע אך מופלא שנקרא חינוך. אבל זה לקח הרבה זמן וגבה חיבוטי נפש ותסכול. די ברור לי מדוע מורים רבים לא שורדים את השנה-שנתיים הראשונות ונוטשים. בטח בשכר הנלעג הזה.
בהמשך נדב עבר לעבוד בבית ספר אחר, וזה מה שהוא סיפר: "שם התחיל רגוע יותר אבל עד מהרה הגיע מקרה האלימות הראשון. תלמידה הגיעה לבית הספר עם סכין תוך כוונה ברורה להשתמש בו נגד תלמיד שכנראה הטריד אותה יום קודם לכן. איך אתה מתמודד עם זה? המצבים האלה הם מדירי שינה כי כמורה אתה הולך הביתה עם הבעיות של כל ילד וילד".
בעיית ההורים נותרת בעינה גם שם. המורה מנסה לערב את ההורים בבעיית משמעת של הילד.ה שלהם, והם לא רק שלא נותנים לו גיבוי, אלא מגוננים על בן.ת התפנוקים.
נדב: "ניהול הזמן שלי כמורה היה אתגר גדול. הכנת השיעורים לוקחת זמן וכך בדיקת שיעורי הבית והמבחנים. וכמורה אני חייב גם להיות הכי מעודכן בחומר ולא להפסיד שום הכשרה מקצועית. אתה חייב להקדיש את כל-כולך לשיחות עם התלמידים – לפעמים 'רק' בסוגייה לימודית, לפעמים שיחות נפש. וכמובן שיחות עם ההורים, מטלה מורכבת בפני עצמה, תובענית גם בזמן. ואתה גם נדרש להמציא את עצמך: להשקיע בהכנת שיעורים שיהיו מעניינים, לפתח אסטרטגיות למידה שיגרו את התלמידים וידרבנו אותם למעורבות".
ג'ודי ניר מוזס שלוםשאלתי אותו כמה הוא הרוויח בשביל כל המאמץ הזה, והוא ענה: "בשלב הזה כבר השתכרתי כ-5,000 שקל בחודש".
ושוב התפוצצתי. במקום שמדינת ישראל תתגמל את מוריה הצעירים –שמופקדים על עתידה וגורלה – כראוי להם, היא עושה את ההפך, ואשכרה שולחת אותם לעבוד בעבודות משלימות כדי לשרוד.
אחרי חמש שנים שבהן שימש מורה, נדב התייאש. כשהוצעה לו מלגה לעבודת מחקר בלימודי דוקטורט באוניברסיטת ברלין, הוא התפטר ונסע. אבל הוא עדיין חולם לחזור וללמד, ואני מקווה שכשיסיים ויחזור ארצה הוא ישתלב במערכת חינוך שמתגמלת את מוריה כראוי. הלוואי.
אז כן, הייתי נשואה לשר אוצר ואני יודעת שהקופה הציבורית מוגבלת, ושיש המון מגזרים ובעיות תכופות שדורשות תקציב. אבל אני גם יודעת שיש מאיפה לצמצם. אפשר למשל לוותר על טקסים ומטסים, על מטוס לראש ממשלה (האיוולת הזו עלתה עד כה 3/4 מיליארד שקל) ושאר בזבוזים. אני חושבת שמעל רמת הכנסה מסוימת צריך להימנע מלחלק קצבאות ילדים או קצבאות זיקנה. ואלה רק דוגמאות מקריות למהלך של חסכון גורף שחייב להתבצע. הגיע הזמן לחשב מסלול מחדש.
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
