מאמר שפורסם ב"וול סטריט ג'ורנל" בתחילת החודש הציג את הקשיים של ארה"ב בגיוס בעלות בריתה ושותפותיה במזרח התיכון לסיוע לאוקראינה במלחמתה בפלישה הרוסית. עם מדינות אלה נמנית גם ישראל, הנמנעת מלספק לאוקראינה אמצעי הגנה אווירית מתקדמים, אינה מגנה בפה מלא את הפלישה הרוסית, ומציגה את עצמה כמתווכת בין שני הצדדים, כמעין גוף ניטרלי שאינו נוקט עמדה. גם מדינות המפרץ, מצרים, ירדן ומדינות המגרב לא נוקטות עמדה או מסייעות לאוקראינה באופן כלשהו.
במאמר זה אני מבקש להתמקד בעולם הערבי, ולהציג מגמות בולטות בדעת הקהל בו בנוגע לפלישה הרוסית, וזאת בהסתמך על תגובות, פרשנויות ועמדות בלתי רשמיות. אני מחלק את המגמות לארבעה פרדוקסים, שכן כפי שאראה, בכל תמיכה נלהבת יש דיסוננס אינהרנטי מובהק.
הפרדוקס הראשון הוא השותפות של השמאל והלאומנים הערבים בתמיכה ברוסיה. שני המחנות הללו תומכים בקרמלין ללא כל הסתייגות, כאילו ברה"מ עדיין קיימת ואיתה גם המחנה הסוציאליסטי. יש בשמאל אף מי שמתָרצים את תמיכתם בפלישה הרוסית בכך שהאינטרס של העולם השלישי, העולם הערבי וכוחות השחרור - הוא להיחלץ מציפורני ומ"זוועות" המדיניות האמריקנית והמערבית בכל האזור.
גל של שביעות רצון מפוטין שוטף אותם ולדעתם הוא ראוי לתואר "גיבור". הוא הרי מתריס נגד וושינגטון, אירופה ונאט"ו, ומתרה כי אינו חושש להשתמש גם בנשק גרעיני
השמאלנים והלאומנים אינם לבדם. גם האסלאמיסטים מתייחסים לרוסיה כאילו הייתה גרסה משופרת של ברה"מ. ה"נוסטלגיה" מקבילה במחנה האסלאמיסטי לרצון בנקמה במערב ובחיסול חשבונות ישנים עמו – מאפגניסטן ועד צ'צ'ניה. השמאל והלאומנים לא מתעלמים מהאימפריאליזם הרוסי החדש, ואילו האיסלאמיסטים לא מהססים להכריז על תמיכה בעקרונות שאינם חלק מהאג'נדה המקורית שלהם, לרבות זכויות אדם, פלורליזם ודמוקרטיה. במקום זאת הם עוסקים במלחמת הטוב ברע והחופש בעריצות.
הפרדוקס השני מתבטא בעמדתם של העמים הערביים שהיו, ועודם, נתונים תחת כיבוש. זה מדהים לראות פלסטינים, סורים, לובים, עיראקים ותימנים מגינים על החלטתה של רוסיה לכבוש את אוקראינה, להחליף את משטרה בכוח, לפרק אותה מנשקה כדי להבטיח שתישאר ניטרלית ולנתק חלקים ממנה. ולא רק זאת, הם אף סבורים שקייב צריכה לקבל את כל הדרישות הללו. וכל זאת כשהעמים הללו חוו כיבושים וגירוש, לעתים של יותר מ-70 שנה – במיוחד הפלסטינים – והיו קורבנות של מלחמות פרוקסי, שכללו שינויי משטר באמצעות כוח חיצוני והסתיימו בכאוס, בהרס ובלחימה בלתי פוסקת, שבה הם נתונים עד היום.
הפרדוקס השלישי בא לידי ביטוי בהתלהבות של דעת הקהל הערבי, או חלק גדול ממנו לפחות, מרעיון "העריץ החזק", בין שהוא הוגן ובין שנטול רחמים. גל של שביעות רצון מפוטין שוטף אותם ולדעתם הוא ראוי לתואר "גיבור". הוא הרי מתריס נגד וושינגטון, אירופה ונאט"ו, ומתרה כי אינו חושש להשתמש גם בנשק גרעיני.
פוטין דומה בהשפעתו על ההמונים לסדאם חוסיין לפניו ולארדואן אחריו. אך פוטין עולה על שניהם, מכיוון שמלחמתו בארה"ב היא בעלת היקף רחב הרבה יותר, והאמצעים שבהם הוא משתמש קטלניים והרסניים הרבה יותר. אם תדמית הגיבור הזאת תמצא אוזן קשבת בקרב קהלים נרחבים, שמאז ומעולם התנגדו לארה"ב בפרט ולמדיניות המערב ככלל, הרי אין ספק שהמצב יחמיר וילך.
עורייב אל-רנתאוויהפרדוקס הרביעי בא מכיוונן של מדינות ערב העניות ביותר. מחד הן מביעות תמיכה נלהבת באחד הצדדים, ומאידך הן נתונות בפחד אימים מההשלכות הכלכליות והחברתיות הצפויות להן בעקבות המלחמה. תמיכה ברוסיה או באוקראינה לא תציל אותן מעליית מחירים וממשברי חשמל ודלק, ולכן התמשכות התמיכה הנלהבת מותנית במשך הזמן שיעבור עד שמדינות אלו יגלו את ההשלכות הכלכליות של המלחמה עליהן.
הפרדוקסים המטרידים האלו, הנעדרים חשיבה הגיוניות סדורה, אינם מאפילים אף לא לרגע אחד על העובדה שישנם גם קולות שפויים ורציונליים במדינות ערב, כאלה שלמדו לקח מההיסטוריה, שבוחנים את המשבר תוך עמידה על הסיבות שהובילו אליו, ושבאופן כללי בוחנים את הדברים בהיגיון, ללא רגשות ויצרים. עלינו לחזק את הקולות הללו המהווים אור בקצה המנהרה החשוכה הזאת, ולזכור שיש עוד ערבים שלא החליפו את החשיבה ההגיונית בהתלהבות רגעית.
- עורייב אל-רנתאווי הוא חוקר ירדני ומנהל מכון אלקודס למחקרי מדיניות. המאמר המלא פורסם באתר "אל-חורה" – ערוץ לווייני אמריקני בשפה הערבית. גרסה זו מתפרסמת בחסות "אופק לתקשורת הערבית", פרויקט משותף למכון ון ליר ולמרכז אעלאם. תרגום מערבית: דולי ברוך
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
