האדם המערבי מכור לרעיון החיים האלטרנטיביים. זאת הסיבה שספרי הצמיחה האישית כובשים את רשימות רבי המכר, שטיפולים פסיכואנליטיים ארוכי שנים הפכו למוצר בסיסי בקבוצות חברתיות מסוימות, ושבישראל יותר קל לחמוק מטילים מאשר מאדם שמגדיר את עצמו קואצ'ר. כדרכה של כל התמכרות, המטרה היא להפחית מצוקה. היא מאפשרת לרבים להרגיש שהם במסע להשיג דבר מה נוסף, חמקמק. יש שקוראים לו אושר, אחרים מעדיפים את המילה משמעות.
אני עצמי לא מאמין שאדם יכול באמת להשתנות. הוא יכול לזהות דפוסים שמכבידים עליו ולהתמודד איתם, אבל מבנה אישיותו ייוותר כפי שהיה בשנות התעצבותו, וכך גם הדרך שבה הוא חווה את העולם. גם כשאדם עובר משבר עמוק, שגורם לו להטיל ספק בכל מה שהאמין בו, הוא יתמודד איתו באמצעות הכוחות שכבר טמונים בגלעינו הפנימי.
הרעיון שאדם אינו משתנה מתפרש בעיני רבים כתפיסת עולם קודרת. הדבר משול בעיניהם לקיפאון ולמוות. אלא שההיפך הוא הנכון: אין דבר פסימי ביכולת לקבל את מי שאתה, ובתוך גבולות גזרה מוכרים אפשר לחיות חיים של סיפוק והשלמה. אם כבר, דווקא מי שמתרפק על עתיד מדומיין (הרי כל עתיד הוא כזה), ששואב השראה מפרסומות, מסרטים או מהרצאות של ידוענים שראו את האור, הוא האומלל שלעולם לא יהיה שמח בחלקו.
עד טבח 7 באוקטובר, אנשים רבים שפגשתי סיפרו לי שהם חושבים על הגירה. זה נשמע ביתר שאת בשנה האחרונה על רקע הרפורמה המשפטית שגרמה להם לפנטז על חיים טובים יותר מעבר לים. נדמה היה לי שרק מעטים מהם מבינים שאם יהגרו לאירופה או לאמריקה הם אמנם לא יצאו כל מוצ"ש להפגין נגד מהלכי חקיקה מפוקפקים, אבל לא מפני שאין שם מהלכים פוליטיים מושחתים אלא משום שכמהגרים, החדשות המקומיות לא ייגעו בנימי נפשם. ספק אם בכלל יוכלו לקרוא אותן בשפת המקור.
השאלה היא לא אם יש סיבות טובות להגר מישראל – כאלה יש למכביר – אלא אם הגירה תיטיב איתם ועם בני משפחותיהם. יש מקרים מסוימים שהתשובה חיובית, אבל לדעתי רבים מהישראלים לוקים בהטיה פסיכולוגית שפוגמת ביכולתם לשקלל נכונה את מעמדם העתידי כמהגרים. ההטיה הזו נובעת מכך שמאז שהאמריקניזציה שטפה את ישראל בשנות ה-90, אנחנו מרגישים שאנו חלק בלתי נפרד מהחברה המערבית. כמה פעמים שמעתם חברים או מכרים שמצהירים שהם מרגישים קרובים הרבה יותר לבני גילם בניו יורק או בברלין מאשר לירושלמי או לבאר שבעי שמחזיק בתפיסת עולם דתית או מסורתית?
זאת הסיבה שמסות של ישראליים, מובלים על ידי מוסדות אקדמיים וכלי תקשורת מקומיים, הלכו שבי אחר טרנדים פסבדו-אינטלקטואליים שנוצרו בעקבות הפתולוגיות והטראומות של החברה האמריקנית, ובהם הטרנד הפרוגרסיבי, שאלמלא היינו עדים בימים אלה לנזקיו, היה בו משהו קומי.
כמו הפילוסוף הסיני לאו דזה, גם אני מאמין שבכל דבר טמון עצם ניגודו. ישראל היא אכן מדינה שלא קל לחיות בה. יש פה מלחמות, היא יקרה והנהגים בכביש לא תמיד אדיבים. מן הצד האחר, יש בה סולידריות משפחתית וחברתית שנולדה מתודעת החירום שמלווה אותה כמו צל. לא במקרה אנחנו ממשיכים לראות צעירים יהודים שגדלו במדינות שלכאורה לא חסר בהן דבר, מחליטים יום אחד לעלות ארצה. לא במקרה אנו רואים ישראלים שנסעו לחו"ל בעקבות קריירה מצליחה, ובשלב מסוים, כשהילדים נולדים, הם מחליטים לעשות אחורה פנה ולחזור לפקקים באיילון ולמחירי הנדל"ן המופקעים.
הרוח הישראלית הובילה לאורך השנים למערכות ציבוריות שתיפקדו היטב - מערכת הביטחון, מערכת ההשכלה הגבוהה ומערכת הבריאות. בעשורים האחרונים, כשישראל ניסתה לאמץ DNA אמריקני, הלכו מערכות אלה והשתנו. ההשכלה הגבוהה עברה תמורה שבמסגרתה הוקמו מוסדות אקדמיים פרטיים והובילה לעליית קרנן של דיסציפלינות בעלות אוריינטציה תאגידית (שני תחומי הלימוד האקדמיים הפופולריים ביותר החל משנות ה-90 הם מינהל עסקים ומשפטים). במקביל, הרפואה הציבורית הורעבה וכוחה נחלש, ולצידה קמה מערכת בריאות פרטית ויקרה, שמתייחסת לחולה כאל לקוח ומספקת פרנסה טובה לרופאים ולחברות הביטוח.
יחסם של הישראלים לצה"ל השתנה גם הוא, בין היתר בשל תפיסות שקידשו אינדיבידואליזם וסגידה לאלוהי הכסף והטכנולוגיה. אלה הובילו לירידה בהיקף שירות המילואים ולכך ששירות ב-8200, למשל, הפך למוערך יותר חברתית מאשר שירות ביחידת חי"ר או שריון. במקביל, וכחלק מתפיסתנו שאנו חלק מאירופה ומאמריקה, שיווקנו את עצמנו לעולם כמדינת חוף והייטק, וזנחנו את הדיון הענייני הנוגע לשורש קיומנו – יחסינו עם השכנים במזרח התיכון.
את הוואקום הזה מילאנו באובססיה לרכילות פוליטית שפילגה את ישראל לשני מחנות סומים באפלה, ואלה הובילו לאינפנטיליזציה של הדיון הציבורי. במילים אחרות, הישראלים התרגלו להתבטא שלא על בסיס עמדות ענייניות, אלא בהתאם למחנה החברתי והפוליטי שאליו הם משתייכים. וכשלא היו עסוקים בלחלק את העולם לטובים ולרעים, הם דיברו בלי סוף על מחירי הנדל"ן, על תוכניות ריאליטי ועל נסיעות לחו"ל. וכשאני כותב נסיעות לחו"ל, אני לא מתכוון רק לחופשות, אלא גם להגירה, שמאז שנות ה-90 כבר לא נתפסת כמהלך חברתי בזוי, אלא כמימוש עצמי ראוי ואף רצוי.
האנטישמיות שאנו עדים לה בשבועות האחרונים ברחבי העולם, וביתר שאת במעוזים הליברליים שהאליטה הישראלית הייתה משוכנעת שהיא בשר מבשרם, מחייבת חשבון נפש. רוצה לומר: ייתכן שעל הישראלים להבין שאין להם באמת אפשרות לחיים אלטרנטיביים טובים מעבר לים. ייתכן שכל מה שיש לנו הוא את הקלפים שקיבלנו. יש מי שיראה בכך אמירה פסימית, אבל דווקא ההבנה שאין לאן לברוח, יכולה לאפשר לנו להסתכל על הכאן ועל העכשיו – אחרי שהתופת תסתיים – ולהפוך את המקום לקצת יותר טוב.
שי אספרילאוראל כהןבני אדם, כאמור, לא באמת יכולים לשנות את מבנה אישיותם. בהתאם, גם חברות אנושיות שמורכבות מבני אדם יתקשו לעבור מטמורפוזה. הן כמובן יכולות להיות מושפעות מתרבויות אחרות או מאירועים משמעותיים, אבל הגלעין הפנימי שלהן, שנשען על מניעים פסיכולוגיים עמוקים, יישאר כשהיה. זאת הסיבה שלא משנה כמה מערבית היא תחשוב שהיא, ישראל תישאר מדינה שמקדשת משפחתיות וילודה. ולא משנה כמה סוציאליסטית היא תחשוב שהיא, היא לעולם תהיה חברה שמקדשת פרנסה טובה. שתי האובססיות הישראליות האלה – ילדים וכסף – נובעות במישרין מהחרדות היהודיות ההיסטוריות שקשורות להישרדות העם.
לכן, מוטב לקבל את מה שיש ואי אפשר לשנות, ומה שיש זו מדינה קטנה, רוויית סכסוכים, לא אהובה במיוחד ממזרח וגם לא ממערב. מדינה שמרבית תושביה הם בני עם למוד סבל ורדוף חרדות. מרגע שנקבל זאת ונפסיק לשאת עיניים אל מדינות ותרבויות שלא יכולות באמת להבין אותנו, נוכל לשנות כמה מהדפוסים שמגבילים אותנו מלהתמודד באומץ עם נושאים הנוגעים לקיומנו העתידי. הדרך לשם עוברת בהשבת האמון במוסדות המדינה, וזאת באמצעות שיקום התרבות השלטונית שהתנוונה ובאמצעות הפחתת האיבה המחנאית שהוכפלה בשנים האחרונות בגופו של העם הזה. אבל כדי שזה יקרה, ואחרי שמשך שנים חשבו אחרת, על הישראלים להפנים שגם אם יש לאן לברוח, כנראה שזה לא יהיה למקום טוב יותר.
- שי אספריל הוא סופר. ספרו האחרון, "אילו נולד איטלקי", ראה אור בהוצאת עם עובד
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
