הקואליציה מתנפלת על ח"כ גנאים שהצביע נגד הארכת התקנות
(צילום: ערוץ כנסת)
הדמוקרטיה הישראלית כבר ידעה ימים קשים יותר. זה קרה, למשל, כאשר האופוזיציה נאבקה בהסכמי אוסלו. אלה היו ימים של טרור. ימים של ממשלה כמעט-מתפרקת. ימים של פרישות מהקואליציה. ימים של קניית חברי כנסת במשרות. ימים שבהם ההסתה הגיעה לשיאים חדשים, ואנחנו גם יודעים איך היא הסתיימה. אבל היה הבדל. האופוזיציה ניהלה מאבק בהתאם לקו האידיאולוגי שלה. היא התנגדה להסכמי אוסלו.
בימים הללו מנהלת האופוזיציה מאבק שלא היה כמותו. היא נאבקת נגד הקו האידיאולוגי שלה עצמה. מדובר במאבק נגד חקיקה כמו הארכת תוקפן של תקנות שעת חירום (יהודה ושומרון), שיש עליה הסכמה של קרוב ל-100 חברי כנסת. כך שמדובר במאבק נגד האינטרס הלאומי ונגד המדינה. אמש (שני) זכתה האופוזיציה לניצחון. ניצחון פירוס. עוד ניצחון כזה, ועוד אחד, ואבדנו.
מדוע אנחנו צריכים לעזור לקואליציה, שאנחנו מתנגדים לעצם קיומה, שואלים באופוזיציה. שאלה נכונה. אלא שלא כל דבר הוא עניין של אופוזיציה מול קואליציה. וכי אין על הפרק נושאים שבהם יש עמדה שונה והפוכה של האופוזיציה? בוודאי שיש. כך בעניין תקציב המדינה. כך בעניין שוויון בנטל. כך בעניין רפורמות שונות שיוזמת הקואליציה.
האם המאבק להפלת הממשלה חייב להיות על חשבון אינטרסים של המדינה, שגם האופוזיציה מאמינה בהם? האם צריך ליצור אנרכיה רק כדי לממש תאווה רגעית של פגיעה בקואליציה? ללא הארכת החוק, יהודים החיים ביהודה ושומרון, מדובר במאות אלפים, יאבדו, למשל, את הזכאות לביטוח בריאות. השטחים יהפכו לעיר מקלט לעבריינים, משום שייאסר על משטרת ישראל לפעול שם. נכון, תקנות של המפקד הצבאי בשטח יוכלו לפתור חלק מהבעיות, אבל לא את כולן. התוצאה תהיה תסבוכת, שרק תסייע לאלה שמעלים שוב ושוב את טענת האפרטהייד.
והנה, הטענה הזאת כבר עולה. החוק עצמו, טענה כאן שלי יחימוביץ, הוא בבחינת "נרמול האפרטהייד". זו טענה שגויה. למדינה יש זכות להחיל את חוקיה על אזרחיה גם מחוץ לגבולות המדינה. צריך להפריד בין הוויכוח הלגיטימי על עצם מפעל ההתנחלויות, ובעיקר אלה שמחוץ לגושים, לבין הוויכוח על החוק. הרי גם מפלגת העבודה, שוב ושוב, הצביעה בעד הארכת החוק, שזכה לחידוש מדי חמש שנים. אז פתאום עכשיו זה אפרטהייד?
דווקא הפסקת תוקפו של החוק, והצורך בהוראות של המפקד הצבאי כדי ליצור הפרדה בין מתנחלים יהודים לבין תושבים פלסטינים - יגבירו את הטענות על אפרטהייד. אפשר להבין את בל"ד שרוצה לקדם טענות כאלה. קשה קצת להבין את גוש הימין.
גם חברי קואליציה הצביעו נגד הארכת תוקף התקנות. יש להם תירוץ שנשמע לא רע. הם הצביעו בדיוק בהתאם לעמדות שלהם. אבל זו הונאה. הרי הם יודעים שברמה העקרונית, הם נמצאים במיעוט בכנסת. הם יודעים שמדובר בפגיעה בקואליציה השברירית שבה הם חברים. הם יודעים שההצבעה שלהם לא תפגע בשליטה הישראלית ביהודה ושומרון. הם יודעים שיש רק תוצאה אחת להצבעה שלהם: סיוע לגוש הימני-חרדי, שהם עצמם די מתעבים. אז לא, זו לא "הצבעה מצפונית". זו הצבעה שכולה חרפה.
חברות במפלגה ובקואליציה מחייבת פשרות. זו השיטה המשטרית בישראל. האם צריך שינוי? מה שקורה בימים הללו בהחלט מחייב חשיבה חדשה. אולי בחירות אזוריות, שבהן המחויבות של הנבחר היא בעיקר לבוחריו. אבל כדאי להודות שאין סיכוי לשינוי, משום שזה לא חשוב מה רוב הציבור חושב. שינוי שיטה יגרום לפגיעה בכוח הפוליטי של המפלגות החרדיות, כך שאין סיכוי שזה יקרה.
חבר כנסת רשאי להתנגד לעמדת מפלגתו. בנסיבות מסוימות, שצריך להסכים עליהן, צריך לאפשר לו להצביע בהתאם למצפונו. אבל ככל שמדובר בפגיעה בעצם קיומה של הקואליציה - זכותו של חבר כנסת להביע את עמדתו ולהיאבק עליה. אבל אם הוא לא מסוגל לציית למשמעת קואליציונית - יתכבד נא ויתפטר מהכנסת. הרי לא מדובר רק בעניין של מצפון; מדובר במצב שבו כל ממזר מלך, וכוח הסחיטה של בודדים הולך ועולה.
בן-דרור ימיניולכן, יש אינטרס משותף לכל המפלגות להעביר חקיקה שתסדיר את העניין. האופוזיציה לא תעניק חקיקת מתנה שכזאת לקואליציה. כך שצריך להגיע להסכמה שהחוק יחול רק אחרי הבחירות הבאות. לא כל הצבעה צריכה להיות בהתאם לאינטרסים של כאן ועכשיו. מותר לחשוב קדימה.
יש גם מרוויחים מההצגה שחזינו בה אתמול בכנסת. חברי הרשימה הערבית המשותפת, שהמכנה המשותף שלהם הוא אחד: הם אנטי-ציונים. האופוזיציה העלתה בשבועות האחרונים את הטענה שאחמד טיבי ואיימן עודה תומכים בקואליציה. לא נכון. כדי לגרום לכאוס, הם תומכים דווקא באופוזיציה. פעם הייתה בכנסת בגרות. והייתה אחריות. והייתה ממלכתיות. את כל אלה אנחנו מאבדים. זה ההישג היחיד של הברית בין האופוזיציה לטיבי ולעודה. ולא על כך תהיה גאוותה.
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
