בנימין נתניהו הוא בנו של היסטוריון ולכן לא מפתיע שבפרק האחרון של האוטוביוגרפיה שכתב, "ביבי, סיפור חיי", בחר לצטט כמוטו את ההיסטוריון האמריקני ויל דוראנט: "מורשתנו, מורשת התרבות והציוויליזציה, מעולם לא הייתה כה בטוחה וכה עשירה. כל מה שנותר לנו לעשות הוא את חלקנו הצנוע במאמץ להרחיבה ולהעבירה לדורות הבאים". מה המורשת שיותיר נתניהו אחריו לדורות הבאים? ואיך הוא ייזכר? כמנהיג היסטורי כפי שמשוכנעים חסידיו? או כפוליטיקאי נכלולי, אולי אפילו מושחת, שהותיר אחריו מדינה מפורקת לשבטים, נטולת משילות מצפון עד דרום, ועיי חורבות במערכות אכיפת החוק, הרווחה והחינוך?
נוהגים להשוות את נתניהו לדוד בן גוריון, שאותו הצליח לעבור באורך הכהונה כראש ממשלה. אפשר גם לעשות אנלוגיה נוספת, גסה מעט, לבן גוריון, שפגע בתדמיתו בשנים האחרונות של כהונתו, משום שלאחר פרישתו מהתפקיד ב-1963 המשיך להתעסק באובססיביות ב"פרשה" ובסכסוכים עם חבריו למפלגה. הקריקטוריסט קריאל גרדוש (דוש) תיאר זאת היטב ברישום שבו בן גוריון מנפץ את דמותו שלו.
ההבדל בין השניים הוא שלבן גוריון כבר הייתה מורשת כבירה שניתן לכרסם בה, ועדיין נותר ממנה מספיק כדי להגדירו כגדול מנהיגי ישראל בעת החדשה. לזכותו נזקפים מעשים היסטוריים כמו הקמת המדינה, הקמת צה"ל, הניצחון במלחמת השחרור, קיבוץ הגלויות בשנות ה-50 ומיזם עמום ליד דימונה. אלה הם נכסי צאן ברזל שמהווים חלק בלתי נפרד מהאתוס הציוני של שיבת העם למולדתו.
ונתניהו? כיום מדובר בפוליטיקאי בעשור השמיני לחייו, שמתבוסס בבוץ סמיך של פוליטיקה קטנה בין חברי מפלגה משולחי רסן, נסחט על ידי מפלגות משיחיות ועבריינים מורשעים שאיתם בחר להרכיב קואליציה, כתם המהפכה המשפטית מרחף מעל ראשו, הוא מנודה על ידי מנהיגי אירופה וארה"ב ונמצא בעיצומו של משפט שלא רק האיר את האובססיה הפלילית לכאורה שלו לסיקור בתקשורת, אלא גם חשף את הציבור להתנהלות מביכה שבמסגרתה נהג לקושש מגביר מזדמן כזה או אחר סיגרים, שמפניות, בגדים ותכשיטים.
היום קצת קשה לזכור, אבל עד לפני 4-3 שנים תדמיתו הייתה שונה לחלוטין. נתניהו נתפס – גם על ידי מתנגדיו - כראש ממשלה כל יכול ובלתי מנוצח, שזכה לכבוד בטרקלינים בעולם, האיש שהוביל את ישראל לשיאים כלכליים ולהסכמי שלום עם מדינות בעולם הערבי. היו לו כל הנתונים להנציח עצמו כדמות היסטורית חשובה. אז מה ייזכר ממנו?
כאמור, המשפט. אולי גם הממשלה הקיצונית ומעוררות התימהון שגיבש סביבו. גם התרגיל המסריח שעשה לבני גנץ בהפרת הסכם הרוטציה ביניהם יהיה שם. נתניהו הבטיח גדולות בספריו ובנאומיו אבל היה איש קטנות במעשיו. כמנהיג בעל תודעה היסטורית היה עליו להרחיק ראות מעבר לאופק, אבל כפוליטיקאי הסתפק בהזרמת חומרים למהדורות החדשות הקרובות, או לפוסטים והסרטונים בפייסבוק ובאינסטגרם.
בהנחה שנתניהו עדיין חושב על מורשת היסטורית ראויה, הנה ספירת מלאי של מה שהוא יכול לעשות ומה לא. סדר היום הביטחוני הוא מרכזי בתודעה של הישראלים ומבצע צבאי גדול ומשמעותי יכול להותיר חותם בדמותם של מנהיגים לאומיים. שמעון פרס אמר בשנות ה-90 כי המאבק בטרור הפלסטיני זה כמו לאכול מרק במזלג. נתניהו לגלג על הדברים האלה בבחירות 1996 אבל בינתיים האמירה הקולינרית הזו נשארה בתוקף. נתניהו לא השכיל עד היום למצוא פתרונות יעילים כנגד המחבלים ביהודה ושומרון ועזה.
על הנייר עמדה האפשרות של תקיפה באיראן להשמדת מתקני הגרעין שם. נניח רגע לשאלה עד כמה מציאותי ובר ביצוע הרעיון הזה וכמה ממנו היא מלחמה פסיכולוגית גלובלית. כך או אחרת, האפשרות הזו מתרחקת והולכת בשל ההסכם המתרקם בין האייתולות לבין נשיא ארה"ב ג'ו ביידן. קשה להאמין שנתניהו ייתן את האות לטייסי חיל האוויר להמריא ללא גיבוי והסכמה של ארה"ב.
אם אין מלחמה "טובה" באופק, אז רצוי שלום גדול שינציח את המורשת של נתניהו. מנחם בגין זכה בחנינה היסטורית רטרואקטיבית של השמאל הישראלי בזכות הסכם השלום שחתם עם מצרים, האויבת המסוכנת ביותר שלנו במזרח התיכון, ונכנס לפנתיאון הלאומי כמנהיג דגול. לנתניהו יש שתי אפשרויות שיכולות להיחרת בלב האומה כראויות להוקרה וגם למחילה: שלום עם סעודיה והסכם עם הפלסטינים. שניהם יחייבו את נתניהו לוויתורים לא פשוטים בקואליציה שלו. הליכה להסכם עם סעודיה מותנית בהפשרת היחסים עם ארה"ב שהוקפאו בשל הצעות החוק של הרפורמה וההשתוללות בשטחים. נתניהו יצטרך להחליט: מהפכה משפטית ומאחזים או מקום בהיסטוריה.
הסכם עם הפלסטינים הוא סבוך אפילו יותר בשל חלקן של הציונות הדתית ועוצמה יהודית בממשלה. עבור בצלאל סמוטריץ' ואיתמר בן גביר ערבי הוא אזרח-מינוס באשר הוא ערבי, והסכם עם הרשות הוא בבחינת ברית עם השטן. יש להניח כי אם נתניהו יחתור לאפשרות כזו, יאיר לפיד ובני גנץ ישמחו להחליף את השניים.
ד"ר ברוך לשםוכיצד יזכה נתניהו לגדולה כאשר תיקי האלפים עדיין יושבים כקוף על כתפו? אפשר להיזכר בגורלו של ריצ'רד ניקסון, נשיא ארה"ב שהתפטר בשל פרשת ווטרגייט וקיבל חנינה מסגנו ג'רלד פורד שהחליף אותו. ניקסון היה מבוזה בתחילה, אבל הישגיו המדיניים - כמי שסיים את המלחמה בווייטנאם ושיפר את היחסים עם ברה"מ וסין - הפכו אותו לפרשן פוליטי חשוב ולדמות מוערכת שנפגשה עם מנהיגי מדינות ברחבי העולם. בשנות ה-80 הוא נבחר בסקר "גאלופ" שנערך בארה"ב לאחד מעשרת הגברים הנערצים בעולם.
כך גם יכול לעשות נתניהו, כמובן לאחר עזיבת ראשות הממשלה בעסקת טיעון. הישגיו המדיניים, אם אכן ישלים אותם, יהפכו אותו לדמות מוערכת בארץ ובעולם. אולי גם הוא ייבחר בסקר בעתיד לרשימת הגברים הנערצים ביותר בתבל.
- ד"ר ברוך לשם הוא מרצה בחוג לפוליטיקה ותקשורת במכללת הדסה ומחבר הספר: "נתניהו - בית ספר לשיווק פוליטי"
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
