לא בפעם הראשונה בתקופת כהונתו – מן הסתם – שרטט היום (רביעי) יואב גלנט לבנימין נתניהו קו ברור בחול שאותו יתקשה לחצות. במציאות הפוליטית הנוכחית, שבה גם אם חברי ליכוד מביעים עמדה אישית עצמאית הם לא הולכים איתה עד הסוף, ובסופו של דבר מתיישרים עם הקו של ראש הממשלה מחשש ההשלכות האפשריות והידועות, שר הביטחון מיצב את הקריירה המקצועית והפוליטית שלו ככזאת המבדלת אותו מנתניהו. זה מתחיל בעמדה לעומתית בפורומים הרלוונטיים, וכשהוא רואה שראש הממשלה לא מקשיב - מגיע העימות הפומבי.
בדברים שפרסם בצהריים נגע גלנט בשתי סוגיות נפיצות: שאלת היום שאחרי המלחמה בעזה וגיוס החרדים. פוליטיקאים נוטים לברוח כמו מאש מעיסוק בנושאים כל כך מסובכים, כל כך שנויים במחלוקת, קל וחומר כאלה שמייצרים עימות עם ראש הממשלה, אבל גלנט בחר להתנגש בנתניהו חזיתית בשתי הסוגיות. פחות חשוב מה אמר שר הביטחון בהצהרתו אחר הצהריים. חשוב יותר שאמר. החשש מנתניהו פג. ראש הממשלה, שסופג ביקורת נוקבת על כך שהוביל את ישראל לנקודה שבה אבדה ההרתעה מול העולם הערבי, איבד אותה גם מבית. בליכוד.
הטנגו היומי בין השניים החל זמן קצר קודם לכן. גלנט קיבל שיחת טלפון מנתניהו שאמר לו: "יש לי רעיון. אני אקדם את חוק הגיוס של בני גנץ ככתבו. זה יאפשר רציפות והסכמות". אלא שתוך כדי השיחה כבר החלו כלי התקשורת לדווח על היוזמה, וגלנט הבין שזאת לא הייתה שיחת התייעצות אלא עדכון בדיעבד.
זמן קצר לאחר מכן יצאה עוד הודעה של נתניהו, הפעם על "היום שאחרי", וגם כאן השניים חלוקים באופן עמוק. לשיטתו של גלנט, לא נותרה לו ברירה אלא לחשוף את המתרחש מתחת לפני השטח ונסתר מעין הציבור: ראש הממשלה מקדם הלכה למעשה שלטון צבאי בעזה, מבלי להכריז על זה רשמית, ועל שר הביטחון זה לא מקובל. בפורומים שונים הסביר גלנט שצה"ל והציבור הישראלי לא מעוניינים להיגרר לשנים ארוכות של טיהור קיני מחבלים בעזה. לא רק בגלל נפגעים, התשה וכסף, אלא גם כי למעלה מרחפת השאלה מהיכן יגיעו החיילים למשימה הזאת.
הזעם התעצם משום שגלנט משוכנע שנתניהו פועל כך בהשפעת השרים בצלאל סמוטריץ' ואיתמר בן גביר, שמובילים לתפיסתו למקומות מסוכנים. עדות לקו האחיד בין גלנט לצבא ניתן היה לראות כבר אמש, בהצהרתו של דובר צה"ל דניאל הגרי, ששלח עקיצה קורקטית ומנומסת על יצירת חלופה לחמאס ברצועת עזה.
לא ברור לאן תוביל ההתנגשות בין גלנט לנתניהו. ההקבלה לאירועי מרץ 2023 מפתה, אבל לא בהכרח מחויבת המציאות. כך או אחרת, מעל פני השטח הדברים נראים ברורים: גלנט מתכוון לעשות ככל יכולתו כדי למנוע מנתניהו נוכחות צבאית ארוכת טווח בעזה. איך הוא יעשה את זה? כמה זמן אפשר להחזיק כששני מנהלי המלחמה הבכירים רואים את המציאות כל כך אחרת? יחד עם חוק הגיוס שיעלה בפתח מושב הקיץ, נראה שצפויים לממשלה, לכנסת ולקבינטים כמה חודשים חמים.
