משמר כבוד של חיילי צה"ל מלווה מאז ומתמיד את טקסי יום השואה המרכזיים ביד ושם, את הטקס הממלכתי של פתיחת אירועי יום הזיכרון לשואה ולגבורה, את טקסי "לכל איש יש שם" למחרת ואת הנחת הזרים באוהל יזכור. ועדיין, אחרי 75 שנות עצמאות - צה"ל עדיין נמנע מלשלב חיילות במשמר, שבו לוקחים חלק רק חיילים.
אז מדוע זה קורה? בצה"ל טוענים שמדובר במסורת וכי מאז ומתמיד משמר הכבוד הורכב מצנחנים כמחווה ללוחמי הבריגדה היהודית שלחמו במלחמת העולם השנייה. אך אין ויכוח שמאז השתנו הדברים וכיום ישנן בצה"ל גם לוחמות. בנוסף, נשים שירתו כלוחמות גם במהלך מלחמת העולם השנייה והיו אפילו צנחניות וטייסות יהודיות.
יש הטוענים שההימנעות מלהציב חיילות במשמר הכבוד בטקסים הממלכתיים ביד ושם היא נוהג פסול. לצד משמר הכבוד הגברי, שולבו חיילות של המשטרה הצבאית בהגשת זרי הפרחים לראש הממשלה, נשיא המדינה, יו"ר הכנסת, נשיאת העליון, ראש הסוכנות היהודית וראש ההסתדרות הציונית בטקס באוהל יזכור. אם כך, מדוע חיילות טובות להגשת זרים אבל לא למשמר כבוד?
מיד ושם נמסר בתגובה לשאלת ynet מדוע לא משולבות לוחמות במשמר הכבוד בטקסים כי "יד ושם לא קובע את הרכב משמר הכבוד של צה"ל וברור שישמח לראות גם נשים בשורותיו".
הרב אורי רגב, מנכ"ל עמותת חדו"ש לחופש, דת ושוויון, פנה אתמול לרמטכ"ל הרצי הלוי ולשר הביטחון יואב גלנט וביקש מהם לקדם את שילוב החיילות במשמר הכבוד במעמדים לאומיים. "אמש שב עם ישראל וצפה באירועי הזיכרון. משמרות כבוד בערב ובבוקרו של יום השואה, על טהרת הגברים. האם באמת צה"ל אינו מבין ואינו רגיש עדיין לכך שכדי לחלוק כבוד לזיכרון השואה יש לבטא, ולו באופן סמלי, גם את הכבוד לנספות בשואה ולגיבורות המרי והפרטיזניות?", כתב.
רגב הוסיף בפנייתו: "בעבר פניתי מספר פעמים לקודמיך בנושא זה, אך התשובה היתה זהה - צה"ל מחויב לכל הערכים הראויים והשוויוניים, אך מה לעשות שיחידות הנבחרות לאייש את משמרות הכבוד הן של חיילים בלבד. האם יש עדיין יחידות בצה"ל שבהן לא משרתות חיילות? דווקא בימים אלה, שבהם שבה ועולה שאלת השתלבותן של חיילות במערך הלוחם, גוברת חשיבותם של ביטויים ממלכתיים, ולו סמליים, לחלקן של חיילות כשותפות למאמץ הצבאי והקרבי".
רגב התייחס למחלוקת באשר לסוגיית שילוב לוחמות בצה"ל: "אנו רואים בהערכה ובברכה את עמדתם הנחושה של צה"ל, הרמטכ"ל ושר הביטחון לנוכח קולות הנשמעים, במיוחד מקרב חוגים דתיים פונדמנטליסטיים בממסד הרבני והפוליטי של המדינה, המנסים לחתור תחת שירות בנות בצבא". בעקבות אחת מפניותיו הקודמות של רגב שולבו לראשונה בשנה שעברה חיילות במשמר הכבוד בטקס פתיחת יום הזיכרון לחללי צה"ל בכותל, אך בטקס ביד ושם עדיין משתתפים רק לוחמים.
מדובר צה"ל נמסר: "כמיטב המסורת משמר הכבוד ביד ושם מורכב מדי שנה מלוחמי חטיבת הצנחנים, שמסמלים את מורשת הצנחנים בבריגדה היהודית במלחמת העולם השנייה. כמו כן, בהנחת הזרים בטקס השתתפו חיילים וחיילות. הנוהג של הצבת לוחמים מחטיבת הצנחנים במשמר הכבוד ביד ושם עתיד להישאר כפי שהוא. בטקסים ביחידות בהן משרתות חיילות, הן משולבות במשמר הכבוד".
מסמך שחיברה המחלקה להיסטוריה באגף המבצעים בצה"ל (חטיבת תוה"ד) מהלל את חלקן של לוחמות יהודיות במלחמת העולם השנייה. על פי המסמך, מתוך מיליון וחצי יהודים ששירתו בכל צבאות העולם בפלוגות הפרטיזנים ובארגוני המחתרות, במסגרות מדינתיות ובלתי סדירות, היו גם כ-150 אלף יהודיות בנות 16-45. בצבא הסובייטי נלחמו כ-800 אלף נשים, מחציתן בקו החזית באוויר וביבשה, כ-10 אחוזים מהן יהודיות - ועוד מספר לא מבוטל של מתגייסות שהסתירו את יהדותן ושינו את שם משפחתן.
מתוך רשימת שמותיהן של כאלף טייסות קרב, נווטות ומקלעניות, היו כ-400 יהודיות. מתוך כ-200 אלף רופאות קרביות, אחיות וחובשות צבאיות, כ-40 אלף היו יהודיות. מתוך 100 אלף חיילות סובייטיות ששירתו בחיל השריון ובחיל החימוש בתפקיד נהגות, טכנאיות רכב ומהנדסות בתעשייה הצבאית - כ-20 אלף היו חיילות יהודיות.
בין אלה היו גם מעטות ששולבו במערך המודיעין ובמשימות הריגול בשטח האויב ושימשו אלחוטניות וקשריות. ביחידות הצבא האדום ובחטיבה הליטאית פעלו חוליות קומנדו שהוצנחו לשטחי האויב, בהן גם נשים מעטות שנמצאו מתאימות. אחת מהן הייתה הלוחמת היהודייה נינה פפירמכר (מרשק), שהוצנחה בשנת 1944 בשטח האויב ביערות רודניקי, סופחה כאלחוטנית של מפקדת החטיבה הליטאית 1 והייתה בין הבודדות ששרדו מאותה חטיבה עד תום המלחמה.
היו גם יחידות צבאיות שהרוב היהודי בהן עיצב את אופיין, והדיוויזיה הליטאית ה-16 היא דוגמה מובהקת לכך. תחושת הנקם, אחדות הגורל היהודי והשנאה לגרמנים הנאצים אך העצימו את נוכחות הלוחמות בשדה הקרב ואת הישגיהן. כשליש מלוחמי הדיוויזיה היו יהודים, בהם כ-80 צעירות יהודיות, שרובן היו בנות 20-17. מ-1941 עד 1942 התגייסו עשרות רופאות יהודיות שקיבלו את הסמכתן סמוך לפרוץ הקרבות, וכמה סטודנטיות לרפואה שטרם הוסמכו הוכשרו מיד כחובשות ואחיות. הן הקימו צוות רפואי קרבי של יהודיות שלא היה לו דומה בחילות אחרים.
במסגרת יחידות הפרטיזנים הלא יהודיות שפעלו ביערות מזרח אירופה, ביוון, באיטליה, בבולגריה, ביוגוסלביה ובסלובקיה, פעלו יותר מ-90 אלף פרטיזנים יהודים, מתוכם כעשרת אלפים נערות ונשים. לצד הגדודים המעורבים התארגנו יחידות יהודיות, כמו יחידת המשפחות של האחים ביילסקי שכללו קשישים, נשים וטף, וגדודי פרטיזנים כמו אלו של אטלס, זורין, קובנר וגרינשפן. הן השתלבו במרדפים, בהטמנת מוקשים, בבניית מסתורים (זימלנקות) ביערות ובהשגת תחמושת, מזון ותרופות מכפרים סמוכים. הפרטיזניות טיפלו בפצועים ובחולים ובלוחמת הישרדות מול הכוחות הגרמניים ומול הכוחות המקומיים ששיתפו עימם פעולה בחשיפתם. הן השתתפו בפעולות צבאיות למיקוש נתיבים, תחנות כוח ועמדות, ולעיתים גם בקרבות פנים מול פנים.
במערב, לעומת גיוס הנשים בחזית המזרחית, תמונת המצב הייתה שונה לחלוטין, הן מבחינת פרופיל המתגייסות והרקע שלהן והן מבחינת תרבות מדינות מוצאן ומגבלות הצטרפותן לשורות הצבא כמתנדבות. בארצות הברית, קנדה, דרום אפריקה, אוסטרליה, ניו זילנד ובריטניה התנדבו נשים לצבא ולא גויסו לשירות חובה כמו גברים. הן עברו הכשרה מקצועית בכמה תחומים נדרשים, אך לא התקבלו לכל התפקידים, ודאי לא ללחימה בחזית. כטייסות הן לא השתתפו בקרבות אוויר אלא שימשו טייסות תובלה או טכנאיות אוויר. רק רופאות וחובשות קרביות הורשו להתלוות לגדודי לחימה ולהיות בשטח, וגם אז רק במערכות מיוחדות ולרוב בחלקים העורפיים של חזית הלחימה.
כ-350 אלף נשים התנדבו לשורות הצבא האמריקני מתוכן יותר מ-50 אלף נשים יהודיות מכל רחבי ארה"ב. שילובן בכל התפקידים התאפשר, בין היתר, בשל האחווה הפטריוטית שהפגינו וגם כיהודיות שייצגו את קהילת היהודים הגדולה בעולם. בין סיפורי הגבורה של הנשים היהודיות בצבא ארה"ב ראוי להזכיר את מירנדה בלוך (Miranda Bloch) שהוכשרה להיות טכנאית מוטסת ופתרה תקלות מורכבות ביותר תוך כדי טיסות מבצעיות. היא עברה קורסי צניחה מעל יבשה וים במקרה שתאלץ לנטוש את המטוס במהלך תקיפה.
מירנדה זכתה לאותות גבורה רבים על אומץ ליבה וביצועיה המרשימים. לוחמת נוספת, המייצגת את גבורתן של הלוחמות היהודיות, היא פרנסיס סלנג'ר, אחות מוסמכת שהצטרפה לכוחות שנחתו בחופי נורמנדי והייתה אחת מתוך ארבע אחיות אמריקניות בלבד שהורשו להצטרף ללחימה בחזית ותוך כדי טיפול במאות הפצועים נורתה בידי צלף גרמני. על לחימתה ועל מילוי תפקידה בגבורה עילאית הוענקו לה עיטורים רבים לאחר מותה.
יחידה צבאית גדולה נוספת של לוחמות, שבה שירתו נשים רבות במדינות המערב, הייתה חיל העזר לנשים (Auxiliary Territorial Service – (ATS. היחידה נוסדה ב-1938 כדי להכשיר 25 אלף מתנדבות למקצועות טכניים, כמו נהיגה באמבולנסים וכלי רכב כבדים, חימוש ותחזוקת טנקים, ולתפקידי תמיכה וסיוע לוחמה בתחומים שונים. כבר ב-1939 פעלו חיילות אלו ביחידות השונות באנגליה ובצרפת בהיקף גדול יותר לאחר שהוכרזה מלחמה על גרמניה.
חלק מהחיילות הוכשרו לשרת גם בעמדות רדאר שהיו המטרות הראשונות שהפציצו המטוסים הגרמניים והיו שאומנו להיות סוכנות חשאיות מוצנחות. תפקידן היה מסוכן במיוחד בשל החשש שייפלו בשבי, ולכן צוידו באקדחים כדי לירות בעצמן אם ייתפסו בידי האויב וזה היה אחד התנאים שהתחייבו לקבל. עד יולי 1942 מנה חיל העזר לנשים כ-220 אלף נשים ועד סיום המלחמה ב-1945 כלל כוח הנשים בכל צבאות בעלות הברית קרוב לחצי מיליון חיילות, כ-8% מתוכן יהודיות, בעיקר מארה"ב, מדרום אפריקה, מבריטניה ומהיישוב העברי.
כוח מיוחד נוסף שפעל בשטח האויב כחלק מהצבא הבריטי, שכלל לוחמי מודיעין שאומנו למשימות חשאיות כדי להעביר מידע וכדי לחשוף מחנות שבויים של בעלות הברית ושל תנועת הגרמנים בשטח, היה של צנחנים ויחידות קומנדו. מלבד אימוני לחימה, צניחה והכנה לנפילה בשבי הוכשרו רובם במיומנויות שונות של איסוף מידע מודיעיני באמצעות מכשירי קשר אלחוטיים, מורס ורשתות של העברת מידע מוצפן. כאלה היו גם 37 צנחני היישוב, מתוך יותר מ-200 שהתנדבו למשימות שונות באירופה ונדרשו לאימוני צניחה ואלחוט בצבא הבריטי, בהם שלוש נשים: חנה סנש, חביבה רייק ושוריקה (ברוורמן) שפכנר.
מהיישוב העברי בארץ ישראל התנדבו לצבא הבריטי כ-40 אלף לוחמות ולוחמים, בהם כ-4,500 נשים. יחסית למספר היהודים ביישוב, זה היה אחוז המתנדבים הגבוה בעולם. כ-3,500 התנדבו לחיל העזר לנשים וכ-700 לחיל העזר האווירי לנשים. בתום המלחמה, לאחר שצברו ניסיון צבאי רב, ייסדו תשתית להקמתו של חיל הנשים בצה"ל (ח"ן) וסללו את הדרך למהפכה תפיסתית לגבי יכולתן של נשים לשרת בצבא, כמעט בכל תפקיד ובכל חיל.
