אתמול לפני שנה בדיוק, ב-13 באוגוסט 2020, פורסמה הידיעה על כינון יחסים רשמיים ונורמליזציה בין איחוד האמירויות וישראל. נשיא ארה"ב דאז דונלד טראמפ הודיע לאחר שיחת טלפון עם ראש ממשלת ישראל לשעבר בנימין נתניהו ויורש העצר של האמירויות מוחמד בן זאיד, כי מדובר ב"פריצת דרך נועזת". טראמפ לא טעה. הסכם הנורמליזציה הזה היה רק הסנונית הראשונה בסדרת הסכמים עוקבים. בחריין הייתה השנייה להצטרף לאחר זמן קצר, ובהמשך נוספו לאחר מאמצים גם סודן ומרוקו.
החתימה על "הסכמי אברהם" בבית הלבן
"הסכם היסטורי עם איחוד האמירויות", כך נכתב בכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות" בבוקר שלמחרת. כותרת שביטאה את ההתרגשות הרבה בקרב אזרחי ישראל מההסכם, חרף העובדה כי בפועל התנהלו יחסים בין שתי המדינות מאחורי הקלעים לאורך השנים האחרונות. "סלאם עליכום, ברוכים הבאים לשכונה", בירך אותנו יוסף אל-עוטייבה שגריר האמירויות בוושינגטון, ועל הדרך הזמין את אזרחי ישראל לבקר בארצו וליהנות מהאטרקציות הרבות הקיימות בה.
נראה שהישראלים הקשיבו לו, ועשרות אלפים מאזרחי המדינה כבר הספיקו להתרשם ממה שיש לידידה החדשה שלנו להציע, למרות הגבלות הקורונה שהולכות וחוזרות. חברות התעופה "פליי דובאי" ו"איתיחאד איירווייז" מהאמירויות החלו להפעיל טיסות שבועיות בין שתי המדינות, לצד חברות התעופה הישראליות, ובהמשך תצטרף אליהן גם חברת התעופה הגדולה "אמירטס".
"ממשלת ישראל וממשלת איחוד האמירויות הערביות, בשאיפתן לממש את החזון של מזרח תיכון יציב, שליו ומשגשג, לטובת כל המדינות והעמים באזור, ברצותן לכונן שלום, יחסים דיפלומטיים וידידותיים, שיתוף פעולה ונורמליזציה של הקשרים ביניהן ובין עמיהן, בהתאם לחוזה זה ולהתוות יחד דרך חדשה להגשמת הפוטנציאל העצום של מדינותיהן ושל האזור", כך נכתב בנוסח ההסכם שהופץ לחברי הממשלה והכנסת לצד סעיפים רבים נוספים. המשפט החשוב ביותר הוא ככל הנראה זה המבטא את השאיפה לקירוב בין העמים. זהו אולי גם האתגר הקשה ביותר בגיבוש של הסכם שלום, בעיקר כזה שמתחיל מלמעלה, בין המנהיגים והממשלות.
7 צפייה בגלריה
"הסכם היסטורי". נתניהו, טראמפ ושרי החוץ של איחוד האמירויות ובחריין בבית הלבן, לפני שנה
(צילום: gettyimages)
הבסיס לכל הסכם שלום הוא קודם כל אינטרס משותף, ובמקרה של ישראל ואיחוד האמירויות מדובר במכלול אינטרסים משותפים – החל מהאינטרס הביטחוני הנובע בעיקר מהאיום האיראני על המרחב המזרח-תיכוני וכלה באינטרס הכלכלי, שכן הפוטנציאל לשיתוף פעולה כלכלי בין שתי המדינות עצום. ההיבט הביטחוני נתון כמעט לחלוטין בידי המנהיגים ומנגנוני הביטחון בשני הצדדים, הם יהיו האחראים למלא את ההתחייבויות בסעיפים אלה, אולם שיתופי הפעולה הכלכליים המשמעותיים ביותר יכולים להגיע דווקא מלמטה, מהאזרחים עצמם, ונראה שכך קורה.
חברות ישראליות פתחו שלוחות באבו דאבי ובדובאי וקרנות השקעות מהאמירויות הגיעו לתל אביב, סוחרים משתי המדינות החלו לקשור קשרים ופורומים עסקיים נפתחו. הכלכלה היא כנראה השפה הראשונה שמשותפת לשני העמים, אולם האם היא לבדה יכולה להביא לקרבה אמיתית?
שינוי אדיר במדינות המפרץ כלפי ישראל
קסניה סבטלובה, חברת כנסת לשעבר ומנהלת התוכנית ליחסי ישראל והמזרח התיכון במכון "מיתווים", סבורה שלהסכם השלום עם האמירויות יש פוטנציאל אדיר ושאנו רואים רק את "קצה הקרחון" שלו. "השלום הוא חם ויש לו פוטנציאל להתחמם עוד יותר", אמרה סבטלובה. "הצד השני מביע עניין ביהדות, בעם היהודי, עד כדי שילוב תכנים שכאלה בתוכנית הלימודים בבתי הספר ובאוניברסיטאות. אפילו תחום רגיש כמו השואה. היה קשה לדמיין דבר שכזה רק לפני חמש שנים. בעבר ביקרתי כמה פעמים בקהיר והייתי מקפידה להגיע ליריד הספרים בעיר, ובכל שנה הייתי עצובה לראות כיצד מתפרסמים שם 'פרוטוקולים של זקני ציון', 'מיין קאמפף' ומאות כרכים שעוסקים בהכחשת שואה. דורות שלמים התחנכו על זה אצלם, ובינתיים באמירויות פותחים תערוכה במוזיאון על השואה".
תגובות באמירויות להסכם השלום עם ישראל
(מתוך טוויטר)
סבטלובה, לשעבר חברת כנסת מטעם "התנועה", הצביעה על הנקודה שמבחינתה היא המנוע המוביל את האמירויות בכיוון הזה. "איחוד האמירויות היא מדינה מודרנית מאוד, והם הבינו בשלב מסוים שלא ניתן להיות חלק ממשפחת העמים הנאורה אם לא מתגברים על תופעות כגון אנטישמיות והכחשת שואה. אני חושבת שהם רואים בכך דרך לקדם את עצמם ואת המדינה שלהם", אמרה סבטלובה. "התפנית היא בעיקר באמירויות אבל גם במדינות המפרץ בכלל. זו תחילתו של שינוי אדיר שנוגע בראש ובראשונה לישראל ולתפיסות עולם בכלל והוא מובל על-ידי דור המנהיגים הצעירים יותר".
עדויות לכך שהשלום אכן מחלחל עמוק יותר, לחברה האזרחית באמירויות ובמפרץ בכלל, ניתן לראות בעיקר ברשתות החברתיות. היה קשה שלא להתרגש מהבעות החיבה והתמיכה בישראל זמן קצר לאחר הודעת המנהיגים מצד אזרחי האמירויות. מסרטון שבו ניתן לראות ילדה מנגנת את "התקווה" ועד לילדה שאיחלה בעברית לכך שזה רק הצעד הראשון בתהליך השלום. נתון נוסף ראוי לציון הוא אופי הסיקור של ישראל בכלי התקשורת באותן המדינות. במקרים רבים הסיקור הפך פחות מוטה נגד ישראל, ואף ניכרת ההתעניינות בחברה הישראלית, בכלכלה המקומית וביחס לעולם הערבי.
לאחרונה גם נודע כי חילופי סטודנטים בין המדינות יחלו כבר בשנת הלימודים האקדמית הקרובה וגם שיתופי פעולה תרבותיים נחתמו בין אמנים מישראל ומהאמירויות. מעבר לכך, סוכנות הידיעות הרשמית של איחוד האמירויות החלה להפעיל אתר בשפה העברית לטובת העוקבים מישראל והשגרירות החדשה בתל אביב מתחזקת חשבון טוויטר שמעדכן על הפעילות בישראל.
ומה המצב בשאר השותפות להסכמי אברהם?
במקרה של בחריין, המדינה השנייה להצטרף לרכבת הנורמליזציה עם ישראל, נראה ששם העניינים מתקדמים בקצב מתון יותר, אולם הכיוון נכון. ניתן להניח שהקצב האיטי יותר נובע מכך שבאוכלוסיית המדינה יש רוב מוסלמי-שיעי המושפע מאוד מאיראן שמתנגד לנורמליזציה עם ישראל. חברת התעופה הבחריינית "גאלף אייר" צפויה להשיק בקרוב את הקו הישיר שלה לישראל, ובינתיים מתקיימים ביקורים הדדיים של מנהיגים ונציגי ממשל. נקווה שבשנים הקרובות נזכה גם לראות תנועת תיירים הדדית בין מנאמה וירושלים.
7 צפייה בגלריה
השבוע בירושלים: הנשיא הרצוג עם תת שר החוץ של בחריין, שייח עבדאללה בן אחמד אל-חליפה
(צילום: מארק ניימן, לע"מ)
7 צפייה בגלריה
קרוב לוודאי שבישראל ממתינים להתייצבות פוליטית. ראש מועצת הריבונות בסודן, עבד אל-פתאח אל-בורהאן
(צילום: רויטרס)
ב-23 באוקטובר 2020 נערכה שיחה משולשת של מנהיגי ארה"ב, ישראל וסודן, שאחריה הכריז טראמפ על הסכם נוסף, השלישי במספר. "בחרטום, בירת סודן, אומצו ב-1967 שלושת הלאווים של הליגה הערבית – לא לשלום עם ישראל, לא להכרה בישראל ולא למשא ומתן עם ישראל. ואילו היום, חרטום אומרת כן לשלום עם ישראל, כן להכרה בישראל וכן לנורמליזציה עם ישראל. זהו עידן חדש של שלום אמיתי שהולך ומתרחב עם מדינות ערביות נוספות", הצהיר נתניהו זמן קצר לאחר השיחה.
הדבר נכון, סודן קיבלה החלטה משמעותית ולא מובנת מאליה. היא חתמה על ההסכם וגם הביעה נכונות לקדמו חרף המחלוקות הפוליטיות הפנימיות, שעדיין מעכבות את הצעידה קדימה. מוקדם מאוד להעריך מה יקרה בהיבט האזרחי, ונכון לשלב זה עדיין לא התרחשה הרחבה משמעותית של שיתופי הפעולה בין שני הממשלים. סודן עדיין נמצאת בעיצומה של מהפכה פוליטית-פנימית, שמבטאת מעבר הדרגתי משלטון של הרודן עומאר אל-באשיר וסנקציות קשות מאוד למשטר דמוקרטי והתקרבות לארה"ב ולמערב. קרוב לוודאי שבישראל ממתינים להתייצבות פוליטית בסודן על מנת להמשיך ולהתקדם במגעים הבילטראליים, ואולי אף מוטב שכך יהיה.
הסיפור עם המדינה הרביעית, מרוקו, מעט שונה. גם כאן הטריגר לחתימה על הסכם שלום נובע מתוך אינטרסים של שלטון המלך מוחמד השישי, אבל אין הדבר אומר שהסכם השלום לא יכול להתחמם. תיירים ישראלים מבקרים במרוקו כבר עשרות שנים, כאשר הם מגיעים אליה דרך מדינה שלישית, ורק לאחרונה נחנך הקו הישיר בין נתב"ג למרקש. חרף התנגדות וביקורת להסכם הנורמליזציה עם ישראל מצד גורמים פוליטיים במרוקו, נראה שהציבור ממשיך בשלו. לאורך השנים מרוקו הייתה ידועה בעמדתה היחסית מתונה כלפי ישראל וקיימה עמה יחסים ברמה מסוימת. התיירים הישראלים ששבים מהמדינה הצפון-אפריקנית מספרים על האירוח המדהים ועל היחס החם מצד המקומיים.
לפיד במרוקו, השבוע: "מייצרים ציר מול איראן"
(צילום: עוז אביטל, לע"מ)
7 צפייה בגלריה
עמדה מתונה יחסית כלפי ישראל. לפיד עם שר החוץ של מרוקו נאסר בוריטה ברבאט, שלשום
(צילום: EPA)
"תיירות תמיד מאוד חשובה כי זה בעצם הדבק שמחבר בין העמים. אנשים יכולים לראות אחד את השני ואולי לשבור סטיגמות וסטריאוטיפים, וזה קורה בעיקר באמירויות ובמרוקו", הסבירה סבטלובה. "גם במרוקו שילבו במערכת החינוך תכנים העוסקים בשואה, על ההצלה של יהודים בתקופה זו על-ידי המלך. הם מצפים להדדיות בעניין זה, שגם ישראל תשלב בספרי הלימוד שלה תכנים על שיתוף פעולה יהודי-ערבי".
ההסכם שעליו חתמו ישראל ומרוקו לפני כמה חודשים עדיין נחשב ראשוני וכולל רק את הסעיפים הנוגעים להשבת היחסים הדיפלומטיים ולחילופי נציגים. השבוע הודיע שר החוץ לפיד ברבאט על פתיחת שגרירויות וחתם על הסכמים נוספים, אך עדיין רחוק מימוש הפוטנציאל לשיתוף פעולה ברמה האזרחית. עם זאת, כן ניתן לראות עדיין ביטויי התנגדות מצד גורמים פוליטיים ואזרחיים במדינה להסכם השלום.
הניסיון מהסכמי השלום עם מצרים וירדן
לישראל כבר יש ניסיון בהסכמי שלום עם מדינות ערביות, שכן אנו חתומים על שניים שכאלה כבר עשרות שנים, הראשון מ-1979 עם מצרים והשני מ-1994 עם ירדן. אחת הביקורות הנוקבות ביותר כלפי השלום עם שתי המדינות האלה, היא שמדובר ב"שלום קר", שלום שמבוסס על פרוטוקולים וסיכומים יבשים ומתנהל בעיקר ברמה המדינית-צבאית. תנועה בין המדינות אפשרית ותיירים ישראלים אכן יוצאים לבקר בהן, אבל חרף העובדה שמדובר במדינות ממש מעבר לגדר הגבול, הן עדיין יכולות להרגיש רחוקות יותר מהאמירויות.
לדעתה של סבטלובה, הכול מסתכם בהשקעה ובהכוונה של הממשלות. "כל התוכניות הגדולות שבאו עם החתימה על הסכם השלום עם ירדן לא מומשו וזה יוצר תסכול, ריחוק. רק קבוצה מאוד מצומצמת של ירדנים מוכנה לשתף פעולה עם ישראלים כי זה מאוד נדיר. בשנות ה-90 היו הרבה יותר עסקים עם מצרים וירדן, היה אפשר לנסוע באוטובוס או לקחת טיסה, הם באו לכאן. כל זה נעלם ב-25 השנים האחרונות. אנחנו במצב טוב יותר כעת עם האמירויות, אבל זה דורש השקעה", אמרה סבטלובה.
7 צפייה בגלריה
"שלום קר". מנחם בגין, ג'ימי קרטר ואנואר סאדאת, חותמים על הסכם השלום ב-1979
(צילום: gettyimages)
ניתן להניח שאותם אנשי עסקים מסתכלים כיום על הקשרים הכלכליים הנרחבים בין ישראל והמדינות החתומות על "הסכמי אברהם" ורק היו רוצים להצטרף. עם זאת, המחסום הוותיק של היעדר פתרון לסוגיה הפלסטינית הוא זה שכנראה מונע מהאוכלוסייה הרחבה באותן מדינות להיפתח לישראל ולחברה הישראלית.
סבטלובה מציעה לממשלות לחשוב על תחומים נוספים לשיתופי פעולה אפשריים, ולא רק בילטראליים אלא גם בשיתוף ארה"ב והאיחוד האירופי. שיתופי פעולה שכאלה יכולים לספק את התשתית לצמיחה ברבדים אחרים, גם אזרחיים. "אם הייתי מייעצת לקובעי המדיניות, הייתי ממליצה להם לא לרוץ קדימה ולהוסיף מדינות נוספת, אלא קודם כל להעמיק את שיתוף הפעולה עם המדיניות שעמן כבר נחתמו הסכמים", סיכמה סבטלובה.
נראה שהסכמי השלום והנורמליזציה עם ארבע המדינות הללו אכן שינו סדרי עולם ותפיסות ישנות, ועל כך יש לברך. כעת, יש להרחיב את ההסכמים הקיימים ולהשקיע מאמצים נוספים ביצירת קשרים בין העמים, דבר שיכול לסייע לאריכות ימיו של השלום ולאיכותו. מה שנעשה עד כה מול איחוד האמירויות מעיד על הפוטנציאל הגלום בהסכמי השלום, ולא רק בהיבט הכלכלי, אלא גם בהיבט החברתי-אזרחי, בשינוי התפיסות ובשבירת חומות בין העמים. יחד עם זאת, חשוב לזכור שמול כל אחת מהמדינות יש לפעול בקצב המתאים. קשרים חזקים צריכים לעתים להיבנות לאורך זמן.
