טעינו אם חשבנו ששב"כ עסוק כל כולו בתיקון הכישלון הנורא באי-מתן התרעה מפני מתקפת חמאס ב-7 לאוקטובר. תשומת לבו, מתברר, נתונה גם להרחבה מפוקפקת של סמכויות הארגון. בעיצומה של המלחמה מקודם תיקון משמעותי לחוק השב"כ, אולי בתקווה שהציבור לא ישים לב, כפי שקרה עם החוק המקורי במהלך האינתיפאדה השנייה. החקיקה החדשה תאפשר לכרסם באופן משמעותי בפרטיות של אזרחי ישראל באמצעות גישה גורפת למאגרי מידע ואישור לבצע חיפוש סמוי במחשבים וטלפונים ללא אישור בעליהם. כל זאת באישור ראש הממשלה בלבד, ללא כל פיקוח של בתי המשפט או הכנסת.
ישראל היא הדמוקרטיה היחידה שבה ראש הממשלה הוא השר הממונה ישירות ובלעדית על שני הארגונים החשאיים החשובים: מודיעין הפנים (שב"כ) ומודיעין החוץ (המוסד). זה מעורר דאגה משום שבידי ראש הממשלה - במיוחד כזה שהשמירה על ממלכתיות אינה נר לרגליו - נמצאת היכולת להפעיל את הכוח הזה לצרכים אישיים החשובים לו. למשל, בתחום הפוליטי, כלפי מי שהוא רואה בו גורם חתרני. כשר הממונה על שב"כ, למה שיהיה לו עניין בפיקוח אפקטיבי על הארגון?
פעילות שב"כ כאמור הוסדרה בחוק ב-2002 כאשר תשומת הלב הציבורית הייתה נתונה למלחמה בטרור. החוק לא נדון לעומק ולראש שב"כ נשארה עוצמה רבה ללא סדרי בקרה וביקורת יעילים. למשל, באקראי נודע מאז כי ברשות שב"כ מצוי אמצעי טכנולוגי אימתני שפותח לסיכול טרור המאפשר מעקב חשאי אחר כל תושב במדינה ("הכלי"), והפעלתו הניסיונית תוך פגיעה קשה בפרטיות אזרחי ישראל בוצעה פעמיים בעת משבר הקורונה תוך הסתרת המעשה.
שתי שאלות חשובות מתעוררות ברקע החקיקה החדשה. האם סביר שראש הממשלה וראש שב"כ, שכשלו לחלוטין ב-7 באוקטובר, יקדמו הליכי חקיקה מעוררי מחלוקת אף שאיבדו את הלגיטימציה הציבורית ונראה כי קצוב זמנם בתפקידיהם, ודאי ראש שב"כ? והשאלה השנייה: כיצד זה שדווקא מי שמתעקשים שלא זה הזמן לחקור את הכישלון המודיעיני, הצבאי והמדיני, מוצאים מקום לחקיקה דרסטית שיכולה לשנות סדרי חיים במדינה דמוקרטית?
ניקח לדוגמה את מתן הגישה הגורפת למאגרי מידע. הסייגים היחידים שיוטלו על שב"כ וראש הממשלה הם שיקולי "מידת הפגיעה בפרטיות". אבל החוק לא מפרט את אמות המידה שלפיהן יש להפעיל שיקול זה. וממילא, במקרה של "צורך דחוף" יוכל ראש שב"כ לקבל את הגישה גם ללא היתר של ראש הממשלה ויהיה עליו לדווח על כך רק בדיעבד.
הצעת החוק מחריגה גישה ל"מידע בעל רגישות מיוחדת", אך קובעת שבנוגע למידע על אמונות פוליטיות ודתיות, וכן מידע על צנעת הפרט (כולל העדפות מיניות, יחסים עם בני משפחה והתנהגות ברשות היחיד) - ההחרגה לא תחול אם מדובר במידע ש"עלול לבסס חשש ממשי למעשים שלא כדין". ההחלטה תישאר בידי שב"כ בלבד ללא פיקוח של מערכת המשפט.
הצעת החוק מבקשת כאמור גם לתת לשב"כ אפשרות לבצע חיפוש סמוי "במחשב ובחומר מחשב למטרות מודיעין" שלא בנוכחות בעליו או בידיעתו, אם שוכנע שיש שם "מידע חיוני". גם סמכות זו תהיה באישור ראש הממשלה בלבד וללא חוות דעת של היועמ"ש. שוב, במקרים דחופים יוכל שב"כ להפעיל את הסמכות גם ללא אישור ראש הממשלה או פיקוח של בתי המשפט. הוא נדרש רק לדווח ליועמ"ש אחת ל-30 יום ולוועדת השירות אחת לשנה. בפועל, מדובר בהיתר חוקי להשתמש בתוכנות ריגול דוגמת "פגסוס", באישור ראש הממשלה בלבד.
ד״ר אבנר ברנעצילום: יח"צבנושא רגיש זה, כמו באישור להאזנת סתר, שב"כ קיבל בזמנו הקלות מיוחדות בתהליך האישור והפיקוח. בניגוד למשטרת ישראל, המחויבת באישור שופט מחוזי, בשב"כ די באישור ראש הממשלה כדי להאזין לאזרח. המשמעות היא שבידי ראש הממשלה המכהן יימצא המידע על כל אזרח המהווה יעד להאזנת סתר של שב"כ.
הצעת החוק החדשה לא מאזנת נכונה בין הפרטיות לביטחון. זו המשמעות המעשית של היעדר פיקוח משפטי או פרלמנטרי. אף דמוקרטיה מערבית לא מאפשרת כוח בלתי מוגבל כזה לארגון מודיעין הפנים ובוודאי שלא משאירה אותו באופן בלעדי בידי העומד בראשה. יש לקוות שאם וכאשר ייערך שידוד מערכות מקיף לקהיליית המודיעין בעקבות מחדלי 7 באוקטובר, תיבחן גם הסוגייה הזאת.
- ד"ר אבנר ברנע היה בכיר בשב"כ. כיום עמית מחקר במרכז לחקר הביטחון הלאומי באוניברסיטת חיפה
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
