בימים האחרונים נשמעת ביקורת קשה ומוצדקת של פעילות וארגונים פמיניסטיים בישראל כלפי ארגוני נשים וזכויות אדם בחו"ל. התעלמות הגופים הבינלאומיים - לרבות כאלה העוסקים בשוויון לנשים - מהזוועות שביצעו חמאס ותושבים עזתים ב-7 באוקטובר, ועדיין עושים ביחס לחטופות ולחטופים, מעוררת זעם וקבס, ומוכיחה בורות, צביעות, אדישות, פוליטיזציה של סבל ואף אנטישמיות. בין היתר, הסירוב של ארגונים רבים להכיר באלימות המינית שהתרחשה באותה שבת ארורה, ולהוקיע אותה, הוא בלתי נתפס ומזעזע.
למרות הביקורת המוצדקת כלפי חוץ, וחרף ריבוי העדויות על מעשי זוועה איומים מסוגים שונים כלפי נשים, גברים וטף, חשוב לנקוט משנה זהירות בהתבטאויות לגבי היקף הפגיעות המיניות, ולהבין את האתגרים בהבנת המצב לאשורו. זאת, בראש ובראשונה למען כבודן של הנרצחות, החטופות, הפצועות והשורדות, ולמען בריאותם הנפשית של בני ובנות משפחותיהן.
מבירורים אינטנסיביים שהתקיימו בשבועות האחרונים עולה כי אף שברור שהייתה אלימות מינית כלפי נשים, וייתכן שגם כלפי גברים, לעולם לא נדע את היקפה. וזאת משתי סיבות מרכזיות: באשר לנרצחות ולנרצחים, איסוף הגופות נעשה בתנאים קשים ולעיתים תחת אש, לאחר שריפה או זמן ממושך, והדחיפות ניתנה לזיהוי ולקבורה מהירה. לכן אין, ולא יהיה, תיעוד למצב של הרוב המכריע של הקורבנות בהקשר הזה.
באשר לנחטפות ולשורדות, אסור בשום פנים ואופן לתשאל אותן תחת לחץ בכלל ולגבי פגיעה מינית בפרט. חלק מתורת הטיפול בשורדות אלימות מינית כולל מתן לגיטימציה מוחלטת לבחור אם, מה ומתי לספר. חלקן בחרו או יבחרו שלא לספר, או שלא לספר לגורמים ציבוריים, וזו זכותן המלאה. טוב עשה משרד הבריאות כאשר הנחה את בתי החולים שעתידים לקלוט את השבים הביתה מהשבי כי במקרה של חשש לפגיעה מינית או עינויים, יש: "לבצע בירור עדין ומותאם למצב הרפואי והנפשי של השב/ה ולהימנע מתשאול אגרסיבי ולאפשר בחירה ושליטה לגבי השיחה ומידת השיתוף".
פרופ' דפנה הקרצילום: אוניברסיטת תל אביבגם את החיילים, אנשי זק"א והצוותים הרפואיים לא ראוי לתחקר ללא מתן בחירה כעדים לזוועות של אלימות מינית. הם חוו טראומה משנית איומה ויש לאפשר גם להם להחליט מה לתאר ומתי, למען בריאותם הנפשית.
לפעמים חוסר ידיעה הוא נחמה פורתא, ואולי אפילו נחמה משמעותית. האובדן של בנות ובני משפחה שנרצחו, והדאגה המייסרת לבנות ולבני משפחה שנחטפו, קשים מנשוא ולא צריך להכביד עליהם בהשערות גורפות על היקף מקרי אונס או אלימות מינית אחרת. יש להתמקד בחיים, וברווחה הנפשית שלהם – החטופות והחטופים, השורדים והשורדות, החיילים והחיילות, צוותי הזיהוי והריפוי, ובני המשפחות של הקורבנות. כבודן של מי שאינן כאן כדי לומר מה היו רוצות שנדע, וטובתם של מי שבחיים, הם השיקולים הראשונים במעלה ועליהם לגבור על כל שיקול אחר.
- פרופ' דפנה הקר היא חברת סגל בפקולטה למשפטים ובתוכנית ללימודי נשים ומגדר באוניברסיטת תל אביב, וחברה מומחית בוועדת האו"ם לביעור כל צורות האפליה נגד נשים
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
