כמה מחבריי הטובים יוצאים השבוע לאימון המפקדים הראשון של אוגדת דוד (שאותה אני מכנה אוגדת הצילייגרים המטכ"לית). אחד מהם, כאח לי, חגג לפני חודש 48. הוא שירת בסיירת גולני, עשה לבנון בסדיר, חומת מגן במילואים, ובגיל 42 השתחרר. מאז תחילת המלחמה הוא מתגרד בכל הגוף. לא מוצא מנוחה, כמעט ברמה של מחשבות טורדניות, על כך שמתנהל אירוע לאומי ואין לו בו כל חלק. ברגע שנפתחה ההרשמה לאוגדת דוד הוא זינק.
יש עוד יוזמות כאלה: כשיועז הנדל הכריז על הקמת הגדוד שלו, התנהל מאבק על כל מקום. יחס קבלה של אחד לשלושה. אנשים בני 45 עם קריירה וילדים ניסו להפעיל פרוטקציות כדי להתקבל בחזרה למילואים. כמה מחבריי שהיו בפטור הצטרפו לגדוד של יועז. השבוע הם בתעסוקה ראשונה בשומרון, אחרי שכבר עשו קווים בעזה ובצפון. לוחמים ששירתו בשייטת, בדובדבן, ביח"טיות, לא מכירים מחסומים, בקושי שמרו בחיים שלהם.
אנשים שהיו רגילים שצבא זה רמת אדרנלין של מבצעים מיוחדים, שהאתגר הוא כל הזמן למתוח את גבולות היכולת של עצמך, למשקלים כבדים על הגב ולאנרגיה מתפרצת, עומדים עכשיו בעמדה באמצע שום מקום ועושים שמונה-שמונה. הם פשוט מבינים שעכשיו הצורך הלאומי הוא בחפ"שים שיעמדו בקור במשימות נטולות כל הילה. עכשיו האתגר שלהם הוא לפזר את האנרגיה על שעות ארוכות שלא קורה בהן כלום. כרגע המאבק הוא לא מול מרחקים, גבהים ומשקלים, אלא כמה שפחות לאבד פוקוס כשהמשימה היא לעיתים רק להסתכל במשך כמה שעות רצופות על מכוניות נוסעות.
הם מוותרים על שינה בלילות בשביל מעצרי מחבלים בכפרים עויינים. אלה לא המשימות הכי יוקרתיות, אבל הם יוצאים אליהן בתחושת שליחות אמיתית. מצב כוח האדם בצה"ל הוא כל כך בעייתי, שאם הם לא היו אומרים הנני, סדר העדיפויות הביטחוני לא היה מאפשר את הפעילות הזאת עכשיו. חד וחלק (לתשומת לבם של תושבי אלעד ובני-ברק, שאליהן יצאו מחבלים מהאזור).
יש שני מכנים משותפים לחבריי שמגיעים לאוגדת דוד וללוחמי הגדוד של יועז: הראשון הוא היותם ציוניים - חלקם בני הציונות החילונית וחלק בני הציונות הדתית, אבל אצל כולם הציונות היא ערך עליון והם מוכנים לשלם עליה מחירים. השני הוא שמדובר באנשים שלא מסירים אחריות אלא לוקחים אותה. אפילו כשהודיעו להם מפורשות שהם פטורים ממנה.
מלבד הציונות המזוקקת, אין מעשה יותר יהודי מזה: הרי אברהם אבינו, יהושע בן נון, דוד המלך, בר כוכבא, יהודה המכבי, ועוד אינספור דמויות מופת בהיסטוריה שלנו, נתקלו בעוול או בצורך לאומי, לקחו אחריות על עצמם ועל עמם ואחזו בחרב
אני עצמי חושב שמלבד הציונות המזוקקת, אין מעשה יותר יהודי מזה: הרי אברהם אבינו, יהושע בן נון, דוד המלך, בר כוכבא, יהודה המכבי, ועוד אינספור דמויות מופת בהיסטוריה שלנו, נתקלו בעוול או בצורך לאומי, לקחו אחריות על עצמם ועל עמם ואחזו בחרב. ובעת הזאת, שבמובנים רבים היא הכי "עת צרה ליעקב" מאז קום המדינה, מי שעוזב הכל ואפילו נאבק כדי לזכות לתת יד, הוא בשבילי תמצית הציונות והיהדות כמו שאני מבין אותן.
אני מאמין שיש בעולם צדק אלוקי-קוסמי. מאמין שאלה שבורחים מכל אחריות ואלה שמספקים להם את כיסוי התחת האינטרסנטי-פוליטי, לא יוכלו לתחזק את הקונסטרוקציה. הלוואי שזה יקרה בטוב וברחמים ולא בדין אבל אין לי ספק שהיא תקרוס.
והציונות תנצח, והיהדות תנצח. כי הטוב הוא אמנם חמקמק, ותמיד לוקח לו זמן, אבל בסוף כוחו גובר. וכי באמת, עם אנשים כאלה, באמת שמגיע לנו יותר.
