אמא לוקחת גרזן ויוצאת למסע רצח בעיר במרכז הארץ. היא מכוסה בכתמי דם והליכתה מזגזגת אבל נחושה (רואים במצלמות האבטחה). היא תוקפת עוברת אורח. היא מנסה לרצוח את המאבטח בכניסה לקניון. מה שלא רואים במצלמות האבטחה זה את הרקע. ותמיד יש רקע.
הרקע המיידי הוא בנה, ליאם בן ה-6, שנרצח על ידה באכזריות ושמתבוסס בדמו בבית המשפחה – המקום שהיה אמור להיות עבורו הכי בטוח בעולם. גם את הכלב המשפחתי סיגל איצקוביץ' רצחה, לפני שיצאה מהבית, שתואר על ידי גורמי הביטחון כ"זירה קשה מאוד לצפייה".
והרקע הרחוק יותר הוא מקרי האלימות במשפחה שהתחוללו בבית הזה בעבר, לפני שנתיים, כך על פי דיווחי השכנים, ואף דווחו על ידם למשטרה. "אבל אנחנו לא יודעים מה נעשה עם זה מאז", מעידים השכנים.
כעת, כאשר עוד ועוד פרטים מתגלים בחקירה, מסתבר שלא רק בבית הזה התחוללו מעשי אלימות בין בני הזוג. כעת ידוע שהמשפחה הייתה מוכרת לשירותי הרווחה במודיעין, שם התגוררה, וכי הוגשו כמה תלונות על אלימות הדדית, אז איך מידע כזה רגיש וחשוב לא "עובר" עם המשפחה גם לעיר הבאה? איך זה יכול להיות שכאשר עוברים דירה, לוקחים את המקרר, את התנור ואת הספרייה, אבל לא את ההיסטוריה של אלימות במשפחה?
זה קורה כי למרות כל הניסיונות לכונן אחד כזה – אין עדיין במדינת ישראל מנגנון סדור ואמין של העברת מידע כל כך רגיש, ולא מתקיים סינכרון בין מערכות האכיפה, החוק והרווחה – כדי למנוע את הרצח הבא.
עובדה.
לפני 7 שנים, בשנת 2017, אם אפשר בכלל לזכור כל כך רחוק בתוך המציאות הישראלית המדממת ושבורת הלב, הונחה על שולחן הממשלה אותה תוכנית לאומית למניעת אלימות במשפחה שאחד הסעיפים המרכזיים שבה היה הצורך האקוטי בסנכרון בין המערכות וברציפות דיווח. זאת כדי שבמקרה של אלימות במשפחה המידע החשוב כל כך יעבור לגורמי הטיפול והאכיפה, ולא יתקע בצינורות החלודים של המערכת. מאמרים על גבי מאמרים פרסמנו, אינספור כתבות כתבנו בדבר נחיצותה מצילת החיים של התוכנית, שעדיין לא תוקצבה במלואה ועדיין לא פועלת כסדרה. הפגנות זרמו לרחובות, ועידות התקיימו באולמות הכנסת – אבל עד היום דבר לא השתנה.
והנה, גם במקרה הנוראי של סיגל איצקוביץ, מסתבר שהייתה אלימות שנשמעה, היו שכנים עירניים שדיווחו, היו תלונות שהוגשו בשתי ערים שונות, ואולי יותר, אבל לא היה סינכרון בין המערכות שעשוי היה למנוע את הנורא מכל. וכך המשפחה עברה ממודיעין לדימונה ומדימונה להרצליה ולא היה אף גורם בדרך שלקח אחריות וניסה לברר לעומקם של דברים ואולי היה מצליח למנוע את הטירוף שבסופו של דבר הפך משפחה לזירת רצח.
ובדיוק אל תוך הפער הזה של היעדר סנכרון בין המערכות ושל חוסר רציפות בדיווח, נופלות משפחות רבות בישראל, שבמקרים רבים, רבים מדי, מוקרבות על מזבח ההזנחה הלאומית ואוזלת היד של המדינה לאורך השנים, אומרת יושבת ראש נעמ"ת, חגית פאר.
גורמי המקצוע שיידרשו למקרה יעידו שגם אלימות נוראית, קשה וקיצונית כפי שאנו עדים לה במקרה הנוכחי, לא מתרחשת ללא סיפור רקע ולא מאיצה כך פתאום מאפס למאה. תמיד יש אלימות מקדימה ברקע, תמיד יש סימני אזהרה, תמיד יש נורות אדומות שאפשר להבחין בהן אם יודעים לזהות אותן. וצריך ללמוד לזהות אותן, כי תמיד יש משהו שקרה לפני ותמיד יש עליית מדרגה שהובילה לנורא מכל. חובה לזכור: אלימות במשפחה לא מתחילה ברצח - היא מסתיימת ברצח. ובמקרה הנוכחי – "רצח באכזריות מיוחדת של חסר ישע", כפי שמעידות רשויות החוק, לצד עוד כמה סעיפים שאיצקוביץ' חשודה בהם.
אז מה התפקיד שלנו כאזרחים, כשכנים, כחברים, כמשפחה? לא להסתפק בהודעה למשטרה, לא לחשוב שאם הרמנו טלפון ביצענו את חובתנו האזרחית. אתם שומעים צעקות או עדים לאלימות מבית השכנים? אל תניחו שזה יחלוף או יעבור, בטח לא כאשר יש מקרה נוסף ועוד אחד ועוד אחד. אל תעצמו אוזניים ועיניים. אל תתרגלו. וממש כמו ב-7 באוקטובר – באין מדינה – בואו נמשיך ונהיה אנחנו המדינה.
ענת לב-אדלרצילומים: גל חרמוני בואו נודה שאם דיווחנו למשטרה, אז הדיווח מטופל. בואו נעקוב וניגש לתחנה הקרובה לביתנו וננסה להסביר מה אנחנו שומעים ורואים ואם צריך אז ניגש גם לגורמי הרווחה ברשות המקומית וגם לצוות החינוכי בית הספר שבו לומדים הילדים. בעשותנו כן נצמצם את השורות, נסגור את הפערים שאליהם החברה שלנו קורסת בהיעדר הנהגה ראויה, ונוכל אולי להוביל לכך שמשפחות לא יפלו אל תוך בורות הבושה, הייאוש, החידלון וההשתקה.
וכל עוד לא נעשה את כל אלה – עלינו לקחת בחשבון שזה יכול להיגמר ברצח.
