סרטון התקיפה של צלם "ידיעות אחרונות" שאול גולן, אבא וסבא, הופך את הבטן. בסרטון שפרסם רועי שרון נראה גולן כשהוא מופל ארצה ומוכה על ידי קומץ רעולי פנים יהודים, פעם אחר פעם אחר פעם. בשלב מסוים אחד מהם לוקח את תיקו והורס את ציוד הצילום שלו. גולן יושב על ברכיו, כנראה מבקש מהם להפסיק. הוא נעמד - ואז שוב חוטף מכה ועוזב את המקום מוכה וחבול, וללא חפציו.
תיעוד תקיפת צלם ynet ו"ידיעות אחרונות" שאול גולן
(באדיבות חדשות הערב, כאן 11)
אלו תמונות קשות שאי אפשר להישאר אליהן אדיש - אבל יש כנראה מי שנשאר אדיש. אדישים הם חוקרי המשטרה, שעד היום ולמרות תיעוד התקיפה לא עשו כלום. אדישים גם במערכת המשפט, שלא דרשו מהחוקרים להגיע לחקר האמת ולהביא את מבצעי התקיפה לדין. גם השר לביטחון לאומי אדיש: הוא יודע ללחוץ על כפתורי המשטרה כשהוא רוצה, ולהביא לשינוי מדיניות. גם החייל שעמד שם וצפה במתרחש אדיש, וגם בצה"ל יצטרכו לתת תשובות למה נשארו אדישים למקרה.
בכל הקשור לפשיעה לאומנית, רשויות האכיפה ביהודה ושומרון כבר מזמן הפכו לא רלוונטיות. בכל אירועי התקיפות שהתרחשו באותו סוף-שבוע, שבו נרצח הנער בנימין אחימאיר ז"ל על ידי מחבל פלסטיני תושב אחד הכפרים סמוכים, לא הוגש כתב אישום אחד בודד. אבל כאן בכלל לא מדובר על פשיעה לאומנית: כאן מדובר על תקיפה בנסיבות מחמירות. וכולם אדישים. הם היו אדישים לפגיעה בפלסטינים חפים מפשע, ועכשיו גם לזה.
האדישות הורגת. היא מכלה כל ערך שעליו גדלנו, מקהה את החושים, הופכת את הכול מסביב ללא חשוב. האלימות היא אלימות - היא מתחילה בפלסטינים, ונמשכת כלפי יהודים. זו הרי לא הפעם הראשונה שעיתונאי או יהודי בכלל מותקף ביהודה ושומרון. מי יודע עוד לאן תגיע? לאישי ציבור בהתיישבות? אולי רבנים? אלימות לא עוצרת. צריך לעצור אותה.
הציבור של נוער הגבעות לא יכול להשלים את המהפכה שהוא רוצה לעשות לליבת הציבור הישראלי בלי לגנות את הקיצוניים האלה
עד כאן הרשויות. אבל מבט פנימה לתוך הציבור חשוב גם הוא. באותו סוף-שבוע הדם היה חם. הרצח של אחימאיר הוא רצח קשה. הוא פוגע בלב ליבת העשייה של נערי הגבעות בחוות החקלאיות שהוקמו על מנת לעצור את ההשתלטות הפלסטינית הבלתי חוקית על שטחי סי. בלי להיכנס לשאלה נכון או לא נכון, לא כולם אלימים. ציבור נערי הגבעות עובר שינויים בשנים האחרונות, ומי שמתעלם מהם חוטא לאמת. יש עשרות בודדות של קיצוניים שנוהגים באלימות, וכעת יש להם חיבוק חם מהדרג המדיני. העובדה שבטלפון אחד מהאוהל בגבעה אפשר להגיע למקבלי ההחלטות נותנת תחושה של שיכרון כוח. פתאום יש למי להתקשר, שומעים אותך. הקשר הזה מתפרש לא נכון אצל הקיצוניים. סביר להניח שגם בתוך הבית, נוער הגבעות מרגישים רע עם תמונות תקיפתו של גולן – מי שהיה יכול להיות סבא שלהם. הציבור של נוער הגבעות לא יכול להשלים את המהפכה שהוא רוצה לעשות לליבת הציבור הישראלי בלי לגנות את הקיצוניים האלה.
יש קושי רב כשרואים חברים שלך נפגעים מיידויי אבנים ובקבוקי תבערה, ונרצחים לאור היום באמצע כביש ראשי בדרך ליישוב. אי אפשר להסביר את התחושה. אבל כאן נמדד ההבדל: אנחנו זה לא הם. אנחנו לא מכים באלימות. לא זורקים אבנים על רכבים, לא מציתים בתים או אוהלים כי הם פגעו בנו. פשוט לא. כי אנחנו לא הם. הקומץ שתקף את גולן צריך להיות אתמול בכלא. לא היום. נערי הגבעות צריכים להוכיח את הפורעים הללו ולנתק אותם מקרבם. אחרת הם ימשיכו להכתים אותם. אחרת הם ימשיכו לתת את הטון. אחרת ימשיכו לדבר עליהם במונחים של אלימות ולא התיישבות.
