לאחר ההצבעה על הארכת התקנות ביהודה ושומרון זעם ח"כ ניר אורבך (ימינה) על ח"כ מאזן גנאים (רע"ם) והודיע בתנועות גוף מאיימות כי "הניסוי איתכם כשל". ההצעה נפלה ברוב של 58 מתנגדים מול 52 תומכים, כלומר, גם אם כל חברי רע"ם וח"כ ג'ידא רינאווי זועבי (מרצ) היו תומכים בהצעה, היא עדיין לא הייתה עוברת. במקום שהזעם של אורבך יופנה כלפי עידית סילמן ממפלגתו, שנותרה מחוץ למליאה, הוא בחר לפרוק את זעמו על ח"כ גנאים, שממנו הוא מצפה למשמעת קואליציונית גם כשהיא נוגדת את מצפונו.
שותפות ערבית קואליציונית תחת מפלגת שלטון ימנית מובהקת אינה דבר של מה בכך. בחוגים מסוימים, ובעיקר בקרב תומכי הרשימה המשותפת, נתפס יו"ר רע"מ מנסור עבאס כמי שבוגד באינטרס הלאומי הפלסטיני. הוא וחבריו נמצאים יום ביומו בלב הסערה וסופגים אש וגופרית מהרחוב הערבי, בעיקר כל אימת שהציבור הפלסטיני סובל מנחת זרועה של המשטרה או הממשלה.
זה מקרה קלאסי של מי שמוצא את עצמו בין הפטיש לסדן ונאלץ ללכת על ביצים: מצד אחד נתבע עבאס על ידי ציבור בוחריו לספק את התמורה של כניסתו לקואליציה, בדרך של שיפור מצב האוכלוסייה הערבית, בעיקר בתחום מיגור האלימות; מצד שני הוא נתבע על ידי חבריו לקואליציה לספק את מדיניות הממשלה שלעתים מתנגשת בעוצמה עם צו מצפונו. התוצאה היא שהוא נאלץ לבלוע הרבה צפרדעים.
ואירועי החודש האחרון לא הקלו עליו. פעם אחר פעם הוא נקרא לפרק את החבילה. ספק אם חברי המפלגות היהודיות בקואליציה מודעים לעומק הזעזוע בציבור הערבי אחרי תיעוד השוטרים מכים את נושאי הארון של העיתונאית שירין אבו עאקלה. ספק אם אזרחי ישראל היהודים הפנימו איך נתפסת פעילות המשטרה – כולל אלימות ורימונים – בהר הבית בחודש הרמדאן.
ספק אם הציבור היהודי יודע מה מרגיש אזרח ערבי שרואה בטלוויזיה מצעד דגלי ישראל – שהממשלה אישרה את התוואי שלו בלב שכונות מוסלמיות בירושלים – מלווה בקריאות "מוות לערבים", "מוחמד מת", "שיישרף לכם הכפר", "שועפט עולה באש", במהלכו מרוססת קשישה פלסטינית בגז מדמיע על ידי אחד המשתתפים, העיתונאי איאד חרב מהתאגיד מוכה קשות, ועוד אירועים שלא נמנעו על ידי 3,000 שוטרים שרובם הקפידו לא להתערב.
(צילום: אלי מנדלבאום, אבי חי)
רוב הציבור היהודי גם בקושי מודע להכרעת בג"ץ, שאישרה את החלטת הממשלה לגירוש יותר מ-1,000 פלסטינים מדרום הר חברון. רוב הציבור היהודי מתעלם מכך שבתחילת החודש עברה בקריאה טרומית הצעת החוק של ח"כ אלי כהן מהליכוד לאיסור הנפת דגלי פלסטין, בתמיכת ראש הממשלה ומבלי להתחשב במנסור עבאס שבזכות מפלגתו עומדת ממשלה זו על תילה.
ובינתיים, ח"כים יהודים מהימין ממשיכים לאיים על החברה הערבית בנכבה נוספת (שזה מוזר, כי מדובר בדרך כלל בכאלה המכחישים שבכלל הייתה נכבה ראשונה). בשבועות האחרונים היו אלה השרים לשעבר יואב גלנט וישראל כץ. האם מובן לכם מה עובר על מנסור עבאס כשהוא נפגש עם הציבור שלו?
עו"ד שקיב (שכיב) עליברשתות החברתיות בערבית יש רוב גולשים מכריע שמשוכנע שח"כ עבאס איננו אלא אמצעי למימוש האג'נדה הגזענית של הממשלה הנוכחית. מבחינת הציבור הערבי אין שום הבדל ממשי בהשוואה לממשלה הקודמת. אצל נתניהו הגזענות וההדרה נכפו על הערבים, ואילו בממשלת בנט-לפיד הן מגיעות מתוך כניעות ובחירה. בשורה התחתונה, היחיד שהרוויח מהקואליציה הוא מחנה "רק לא ביבי", כאשר הערבים נותרים במקום דרוך. התנגדות ח"כ גנאים וח"כ רינאווי זועבי להצעת תקנות יהודה ושומרון הייתה בבחינת שחרור לחצים שהחזירה לציבור הערבי קצת אוויר.
אני לא שותף לקביעה שניסוי השותפות של מפלגה ערבית בקואליציה הוא כישלון מוחלט. במובנים מסוימים הוא אפילו צלח חרף העליות והירידות. אלא שמכאן ואילך תלויה הצלחתו הרבה יותר במפלגות היהודיות מאשר במפלגה הערבית. עליהן יהיה להתחשב ולאזן בין צורכיהן לבין צורכי הערבים. אחרת יגיע הרגע שבו מנסור עבאס ירים ידיים וילך על כל הקופה, גם במחיר של השבת נתניהו לשלטון.
- עו"ד שקיב (שכיב) עלי הוא פעיל חברתי העוסק בחברה הערבית והדרוזית
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
