על רקע החיזור ההמוני של המפלגות השונות אחרי הרמטכ"ל לשעבר גדי אייזנקוט, שלכאורה עדיין מתלבט אם להצטרף לקלחת הפוליטית, ולאור העבודה שהכרתי אותו בעבר, אני קורא לו להישאר באזרחות.
לפוליטיקה בישראל נכנסו לאורך שנים אנשי צבא רבים, וזו מסורת שאנחנו משמרים עוד מימי קום המדינה שנלחמה אז על עצם קיומה. הדורות התחלפו, אבל אנחנו עדיין מייחסים לגנרלים הללו משקל כבד, אף שברור שרובם גילו השפעה מוגבלת בלבד על המציאות (להוציא את יצחק רבין ואהוד ברק שהפכו לראשי ממשלה). עם כל הכבוד - בלי ציניות - אמנון ליפקין שחק ז"ל, שאול מופז, מתן וילנאי, דני יתום, משה (בוגי) יעלון, גבי אשכנזי ורבים אחרים, מישהו זוכר תרומה משמעותית שלהם בזירה הפוליטית? מישהו מהם הותיר חותם? הניע מהפכה?
המפלגות תלו בהם תקוות, התקשורת העלתה ציפיות עם הרבה רעש וצלצולים, כותרות וחיזורים, ובסוף נותרנו עם קול דממה דקה וזמן מבוזבז שאותו יכלו אנשים בעלי ניסיון ורקע מוכח לנצל להשפיע על הציבור במקום חשוב יותר - הזירה האזרחית. שם יכול איזנקוט לתרום יותר, והרווח יהיה של האזרחים.
כאזרח מהשורה שהרזומה שלו כולל פיקוד על ארגון אדיר ממדים כמו צה"ל, הוא יכול לתרום הרבה יותר לקידום משימות לאומיות משמעותיות כמו יישוב הנגב והגליל (כפי שעושה תנועת "אור"), או חיזוק הביטחון האישי וסיוע לחקלאים (כפי שעושה ארגון "השומר החדש" שאני היו"ר שלו). בזכות הניסיון והקשרים שלו הוא יכול להשתלב בתחום העסקי, אם יבחר לעשות זאת, למשל בתחומי ההייטק. הוא גם יכול לסייע לארגוני מתנדבים כגון יד שרה, ידידים ורבים אחרים. ובכלל, כמי שהציג את המסמך המפורט תחת הכותרת "קווים מנחים לתפיסת הביטחון של ישראל", הוא יכול לפתח רעיונות נרחבים שאחרת ייבלעו ברעש הכנסת.
מלכתחילה הציונות הייתה תנועה אזרחית שקמה ללא החלטת ממשלה ושינתה את העולם היהודי. גם בישראל של היום יש בסיס חברתי-אזרחי חזק ויציב, וזאת בניגוד לכנסת ולממשלה שמתחלפות בשנים האחרונות בקצב מסחרר. אפשר ורצוי למנף את הפוטנציאל שלה באמצעות אנשים כמו איזנקוט.
נכון, שרי ממשלה אוחזים בידיהם כוח רב ואמצעים, אבל משך הכהונה הקצוב – ועל פי רוב גם קצר - מכניס אותם למתווה חשיבה של הטווח הקרוב. לתנועות האזרחיות, מנגד, יש אופק רחוק ולכן המהלכים שניתן להוביל דרכם משמעותיים פי כמה. האפקט של יוזמות חדשות ושל שינויים הנולדים מהשטח גדול ממדיניות פוליטית שבמקרה הטוב מקדמת עוד קצת את מה שממילא קיים.
מייקל אייזנברגפעולה במסגרת תנועות אזרחיות היא גם אמירה ערכית-מנהיגותית. כאזרחים אנחנו מצפים שהממשלה תדאג לביטחון, לכבישים, לחינוך, לרווחה ולאיכות הסביבה ועוד. תפיסה צרכנית-שירותית זו הופכת את כולנו ללקוחות. אבל עדיף לנו לראות את עצמנו אחראים-שותפים לשיפור מצבנו בתחומים הללו. לא מספיק לסמוך על מישהו שכבול ומוגבל על ידי משמעת קואליציונית, מתקפות מהבייס ולחצים מהרשתות החברתיות. אדם כמו איזנקוט צריך להוביל את השינוי מלמטה.
בתנועות האזרחיות יש גם פוטנציאל לפריחה אקספוננציאלית: אנשים שרואים את מי שלידם פעיל, עושה ודואג לאחרים, נוטים להצטרף אליו ומגבירים את החתירה לשיפור. וזאת בניגוד לפוליטיקאים שמבצעים את עבודתם – יותר טוב או פחות טוב – ואז מקבלים מהציבור רק תלונות וביקורת. מנהיגות היא לא בהכרח היכולת להנחית מדיניות, תקציבים, שירותים, תקנות והוראות מראש הפירמידה. מנהיגות היא גם להגיד: אני מעדיף לעשות בעצמי, עם שותפים לדרך, כתף אל כתף.
- מייקל אייזנברג הוא יו"ר ארגון "השומר החדש" ומחבר הספר "חלב, דבש ואי-ודאות". שותף מנהל בקרן ההון סיכון אלף
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
