בקרוב אמורה להתפרסם רשימת המועמדים לשמש כשופטי בית המשפט העליון, שמתוכה ייבחרו ארבעה. רק שעוד קודם שפורסמה, ועוד קודם שלמדנו דבר וחצי דבר על האנשים עצמם, כבר התברר שבמוקד העניין שוב יתנהל הקרב בין השמרנים לליברלים. מונחים נוחים לעיכול למי שמעדיף את מכבסת המילים הזו ולא רוצה לקרוא לילד בשמו – בחירה בין ימנים לשמאלנים. והאמת, נקעה נפשנו.
סקירה קצרה של מדדי האמון הציבורי במערכת המשפט בכלל, ובבית המשפט העליון בפרט, שהתפרסמו בשנים האחרונות מלמדת על ירידה מתמשכת. כמעט צלילה. מתוך נתוני השנתיים האחרונות, למשל, עולה כי שליש מהציבור העיד שמידת האמון שלו בעליון היא נמוכה מאוד עד נמוכה. שליש הגדירו אותה כבינונית, ורק כ-35% דיווחו על מידת אמון גבוהה עד גבוהה מאוד. רוצה לומר, רק אחד מבין כל שלושה אזרחים שמח וטוב לב עם מה שיש.
גם הפילוח המסורתי הנלווה תמיד לסקרים מגלה שבניגוד לטענה המקובלת שזה הימין שמבקר נחרצות את המערכת, בין אלו שהעידו שאינם סומכים על העליון אכן 44% הגיעו מהצד הימני של המפה, אבל היו שם עוד 35% שהגדירו את עצמם כמרכז-שמאל ושמאל. אפשר לטעון, וכך זה גם נעשה, שזה בנימין נתניהו. הכל ביבי והתקפותיו על המוסד הזה. רק שיכול להיות, ואפשר לראות בזה הצעה לסדר היום, שלא הכל זה ביבי.
מן הראוי שתשעת הפוסקים מי יהיו הארבעה שיעלו לבית המשפט העליון יזכרו שהשאלות הקריטיות לאזרח הן מי רואה אותו, מי מוכן לשמוע אותו ומי יודע להוציא את הצדק לאור
שיכול להיות שהתחושה הגוברת בציבור ובאה לידי ביטוי באותם סקרים היא שבית המשפט אינו מספק את הסחורה; אינו עונה על הצורך האמיתי של הציבור בעשיית דין שתתכתב עם התחושה הטבעית של הצדק. לא פופוליזם זול, כפי שטוענים אלו שנחלצים פעם אחר פעם להגן על המערכת, אלא בדיוק ההפך מזה - ציפייה שמירושלים של מעלה תחלחל בשורה אמיתית למטה, שיש דין ויש דיין.
שלא יתברר שהשחקן משה איבגי, למשל, שאתמול (יום ד') החל לרצות את עונשו, נידון בתחילה לחצי שנה של עבודות שירות בגין סדרה של הטרדות מיניות חמורות, ורק ערעור החמיר את הענישה ושלח אותו ל-11 חודשים בכלא. או שעורכת דין, שרק השבוע זכתה לקיצור עונשה על ידי הנשיא הרצוג, נידונה לשנתיים מאסר בלבד אחרי שזייפה צוואה של לקוחה שנפטרה כדי לנכס לעצמה את הרכוש שהותירה המנוחה תוך נישול בנותיה.
ציפייה לבשורה שאומרת שבית המשפט הוא הכתובת לעשיית הצדק עם קורבנות של עבירות מין, עם נפגעי אלימות, עם אנשים המשלמים מחיר דמים, תרתי משמע, הסובלים מפרוטקשן שחוצה את המדינה מצפון לדרום.
אריאלה רינגל הופמןצילום: שלום בר טללא שמרנים או ליברלים מחפש הציבור. הוא מחפש שופטים שלא יירתעו נוכח הפשיעה המאורגנת, שלא ישלחו סוחרי סמים לעבודת שירות, שיידעו לתת מקום ובמה לאנשים שבאים לבקש סעד מהמערכת. שופטים שלא יציעו לתובעים, אחרי דיון חפוז של עשר דקות בעליון, למשוך את התביעה וכפיצוי יבטיחו להם שלא יפסקו הוצאות משפט. אם לתובעים יש קייס, בית המשפט צריך להתייחס אליו, ואם אין - שיפסוק הוצאות. זה לא שוק.
כי לא הכל פוליטי, לא הכל בג"צי, במוצהר או במשתמע, והעיסוק המשפטי בעבודת הכנסת או הממשלה הוא לא חזות הכל. ועל כן, להוציא קבוצות ייחוס קטנות, בעלות אינטרס מוגבל, השאלה "שמרנים או ליברלים" היא לא השאלה המתבקשת, ומן הראוי שתשעת הפוסקים מי יהיו הארבעה שיעלו לבית המשפט העליון יזכרו שהשאלות הקריטיות לאזרח מן השורה הן מי רואה אותו, מי מוכן לשמוע אותו ומי יודע להוציא את הצדק לאור בנחישות, ביעילות, בלי סחבת מתישה ומעיקה, ביושר מקצועי ובאומץ לב.
- אריאלה רינגל הופמן היא עיתונאית "ידיעות אחרונות"
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
