דבר אחד ברור בתיק שייח ג'ראח: שופטי העליון לא רוצים להיות חתומים על פינוי המוני של משפחות פלסטיניות משכונות מזרח ירושלים ונראה שהם עושים מאמצים להימנע מכך. הצעת הפשרה הפתלתלה שהניחו השבוע על שולחן הצדדים, תאפשר להם, אם תתקבל, להימלט מהכרעה בלב המחלוקת לכאורה - שאלת הבעלות על הבתים. לפי ההצעה, המשפחות הפלסטיניות תחשבנה דיירים מוגנים בבתים, ולא ניתן יהיה לפנות אותן לפחות למשך 15 שנה. לצורך העניין "נחלת שמעון" תיחשב כבעלים, אך זאת מבלי לחסום בפני הפלסטינים את האפשרות לטעון לבעלות על בתיהן בהליך הסדר מקרקעין עתידי.
הצעת הפשרה מבטאת לפני הכל את אי-הנחת של השופטים מעצם הגעת הסוגייה לפתחו של בית המשפט. מדובר בסוגיה שאינה משפטית-נדל"נית אלא פוליטית. אי אפשר לבקש מבית המשפט להכריע בין אזרחי המדינה לכאלו שאינם אזרחים של אף מדינה; בין מי שמנצלים את הכיבוש לבין אלה אשר נרמסים תחתיו.
העובדה שבעוד כשבועיים צפוי להתקיים דיון כמעט זהה אשר עתיד להכריע את גורלן של מאות משפחות בשכונה סמוכה במזרח העיר, בטן אל הווא שבסילוואן, מחזקת את ההבנה שמדובר בדפוס של נישול המוני של קבוצת אוכלוסייה אתנית אחת עבור הקבוצה השלטת. אפשר להבין את השופטים שלמעשה אומרים לצדדים: כשהחוק מפלה - אנחנו לא יכולים לעשות צדק.
ברור לכולם כי בקונסטלציה של חוקים ומעמד המיטיבים באופן בוטה עם צד אחד - הסיכוי לצדק קטן. הממשלה צריכה להתערב ולקדם פתרון שמתחיל בביטול "חוק הסדרי משפט ומינהל 1970"
כדי להבין את הקושי של שופטי העליון לבסס הכרעה בתיק זה ובשאר תביעות הפינוי של משפחות פלסטיניות במזרח ירושלים כדאי לחזור ולבחון מי הם הצדדים בראי החוק הישראלי: מצד אחד, משפחות פלסטיניות שיושבו בשכונה על ידי ממשלת ירדן בשנות ה-50. לכל המשפחות היו בתים בשטחי מדינת ישראל לפני 1948, אך בשל "חוק נכסי נפקדים" הן לא יכולות לדרוש את בתיהן בחזרה. הם אינם אזרחי המדינה ואינם יכולים לבחור ולהיבחר לכנסת או להשפיע על חוקיה.
מהצד השני נמצא ארגון הימין המתנחלי "נחלת שמעון", שרכש את הזכויות לקרקע שעליה יושבים הבתים ומאז מנהל מאבק לפינוי המשפחות הפלסטיניות לטובת הרחבת ההתנחלות בשכונה. הרכישה עצמה התאפשרה באמצעות חוק אחר ("חוק הסדרי משפט ומינהל 1970") שמאפשר ליהודים בלבד שאיבדו רכוש שהיה בבעלותם במזרח ירושלים לפני 1948 לקבל אותו בחזרה, והוא אשר עומד בלב כל תביעות הפינוי בשייח ג'ראח ובסילוואן.
אלא ששאלת הבעלות על הבתים אינה באמת השאלה הגרעינית שבבסיס הסיפור. לא סתם הפך התיק למאבק הדגל של תושבי מזרח ירושלים נגד ההתנחלויות בה ואף של המאבק הפלסטיני נגד הכיבוש בכלל. שנים לפני ששוכנעו השופטים, כך נראה, שבשייח ג'ראח מתקיים עיוות דין וצדק, שוכנעה בכך קבוצה נחושה של פעילי שלום ישראלים שמגיעים לשכונה כל יום שישי זו השנה ה-13 להפגנה שבועית משותפת עם התושבים.
אליהם הצטרפו תומכים ברחבי העולם, בהתגייסות דעת קהל שגדלה אקספוננציאלית עם הפיכתם של אח ואחות מבני המשפחות המיועדות לפינוי למשפיעני רשת בקנה מידה שישראלים יכולים רק לחלום עליו. האלימות המשטרתית כלפי התושבים והמפגינים, והאדנות של המתנחלים בשכונה, רק הוסיפו שמן למדורה, אבל זה כבר נושא לטור אחר.
שקד מורגנועה לבנתברור לכולם כי בקונסטלציה של חוקים ומעמד המיטיבים באופן בוטה עם צד אחד - הסיכוי לצדק קטן. לכן אולי טרח נשיא ארה"ב ג'ו ביידן להדגיש בפגישתו עם ראש הממשלה נפתלי בנט את סוגיית שייח' ג'ראח ואמר כי הוא מבקש שישראל תימנע מצעדים שעלולים לתרום לתחושה של חוסר הוגנות.
מצופה מממשלת ישראל, שכבר בימיה הראשונים ידעה להציע מתנות לעברייני הבנייה ב"אביתר", להתערב בתיק שייח ג'ראח ולקדם פתרון צודק שמתחיל בביטולו של "חוק הסדרי משפט ומינהל 1970" המפלה. במקום לחכות שבתי המשפט יוציאו את הערמונים מהאש - טוב תעשה הממשלה אם תחליט להפקיע את השטח, לפצות את ארגוני המתנחלים שטוענים לבעלות ותיתן לדיירים הפלסטינים את זכות המגורים והבעלות על הבתים. בסופו של דבר, שייח ג'ראח תהיה לב הבירה הפלסטינית בכל קונסטלציה של פתרון מדיני עתידי.
- שקד מורג היא מנכ"לית ארגון שלום עכשיו
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
