לא לחינם זכה האזור בין צפת למירון לכינוי "משולש ברמודה". השטחים הפתוחים והסבוכים, הרוחניות והמקומות הקדושים מתערבבים בשנים ארוכות של עוני והזנחה, ששיאה באסון הכבד שגבה את חייהם של 45 בני אדם. אופיו של המקום מושך אליו גם טיפוסים מפוקפקים וחברי כתות, שמוצאים בו ככל הנראה מעין שטח הפקר - ואת המחיר משלמים עשרות אלפי האזרחים ישרי הדרך ושומרי החוק. וכך, בזה אחר זה נעלמים באזור עוד ועוד ישראלים, החל מילדה קטנה ועד לגבר קשיש.
בבוקר יום רביעי, יחידת הכלבנים לישראל, יחד עם תחנת צפת של המשטרה וכוחות וארגונים נוספים, פתחו במבצע מיוחד נוסף לאיתור כמה מאותם אנשים שנעלמו: הנער מוישי קליינרמן (בן 16 ביום היעלמותו), שנעדר מאז 25 במרץ 2022 מאזור ציון הרשב"י; היימנוט קסאו (9), שעקבותיה נעלמו ב-25 במרץ בצפת; רפאל חיים חדד (60), שנראה לאחרונה באזור צפת ב-18 בנובמבר 2022; ודוד ישראל פדידה (28), שנראה לאחרונה ב-15 באוקטובר השנה באזור צפת; וגם משה אליעזר אילוביץ (37), שנראה לאחרונה ב-18 במאי 2019 באזור מירון, קצת לפני ל"ג בעומר.
החיפושים באזור מירון, השבוע
(צילום: דוברות יכ"ל)
8 צפייה בגלריה
פונה מהדירה לזמן קצר בל"ג בעומר, ועבר לאוהל. משה אליעזר אילוביץ
(צילום: באדיבות המשפחה)
בני משפחותיהם של חמשת הנעדרים סייעו בחיפושים, ודגש מיוחד הושם על "מערות, בורות, סבך, מקומות מסתור ועוד". ואולם, גם המבצע הזה - כמו רבים אחרים לפניו - הסתיים ללא קצה חוט. "יש עכשיו חיפושים אחרי הרבה זמן שלא היו", אמר אהרון, בנו של משה. "זה תמיד רלוונטי שאנשים ינסו למצוא משהו שלא גילו עד היום, אבל מאז שאבא נעלם אין שום סימן".
רשימת נעדרי האזור המלאה ארוכה עוד יותר: היא כוללת בין היתר גם את יורם פליטר (32), תושב צפת שנעלם ב-8 באוקטובר 2023 בנסיבות משונות, ומכוניתו נמצאה ליד בית שמש; שלום דהן (60), שנעלם בחצור הגלילית ב-15 בפברואר 2017; ואפילו את חביב בן אבו (80) שיצא למירון בשנת 1995 בערב ל"ג בעומר, ועקבותיו לא נודעו ב-29 השנים שחלפו מאז.
הבית נשרף בזמן החיפושים
אהרון, שהיה בן (16) ביום שבו נעלם אביו משה, זוכר עדיין את תחושת ההלם והפחד כשאביו לא ענה לטלפון במוצאי אותה שבת. מאז, משפחתו חיה בצל השאלה הגדולה: מה קרה לאבא. "אין לי תשובות, רק תקווה", הוא אומר.
משה היה בן 42 ביום היעדרותו. הוא התגורר בהר מירון לאחר גירושיו, ועבד בצפת. הוא נראה לאחרונה בציון הרשב”י בשבת בבוקר של 18 במאי, שעות לפני שנעלם. “לא היה שום סימן מוקדם, שום דבר חריג", מספר אהרון, שמתאר את אביו כמי שאהב את האזור והתמודד עם קשיים אישיים בצורה רגילה, "כמו כל אחד".
אהרון אילוביץ (21) הוא הבן השני מתוך חמישה ילדים של משה. הוא היה אמור להעביר עם אביו את השבת, אך כבר מיום חמישי משה לא ענה לו לטלפון. "חיכתי שהוא יתקשר אליי במוצאי שבת, אבל זה לא קרה", מספר הבן. לכן, אהרון המודאג הגיע אל הבית למחרת, אך מאז עברו כבר חמש שנים וחצי ואביו טרם אותר.
"גרנו במבוא מודיעים, והוא עבר למירון כמה חודשים לפני, אחרי שנפרד מאמא שלי", מספר אהרון. "היינו באים אליו הרבה לשבתות וחגים, וגם בל"ג בעומר היינו אמורים להיות אצלו. הוא מאוד אהב את צפת ומירון, והייתה לו שם עבודה וחברים שגרו איתו בדירה".
כמה ימים לפני ההיעלמות, מספר אהרון, פונו אביו וחבריו מהדירה לתקופת ל"ג בעומר שחל ב-22 במאי באותה שנה - ובמקומם המשכירים הביאו אורחים מחו"ל, ששילמו עבור זאת כסף רב. המפונים, הוא מספר, בנו אוהלים באזור ההר, כדי להתגורר שם עד שאותם אורחים יעזבו. נציין כי מדובר בפרקטיקה מוכרת באזור: להרבה שוכרים במירון יש סעיף יציאה מהדירה בל"ג בעומר, שכן בימים אלה יודעים המשכירים שמבקרים מחו"ל מגיעים להר לרגל ההילולה - ומוכנים לשלם המון כסף על לינה באזור.
ב-17 במאי, כשעה לפני שנכנסה שבת, אחד מחבריו של משה הקפיץ אותו מצפת אל מירון, ואמר שלא זיהה משהו מוזר או חשוד בהתנהגותו. בנוסף, מצלמות אבטחה תיעדו את משה בקברו של ציון הרשב"י במירון ב-10:30 בבוקר בשבת. לאחר מכן החל משה ללכת לכיוון האוהלים. מאז נעלמו עקבותיו. מדובר ביער גדול, סבוך ומלא בורות, שניתן לאבד בו את הדרך בקלות, ולא פעם קרה שמטיילים אובדי עצות אף התייבשו שם. עם זאת, בשטח נערכו חיפושים כבירים במשך השנים, ולא נמצא אפילו סימן למשה ולנעדרים האחרים.
לדברי אהרון, אביו אמנם עבר תקופה קשה אחרי הפרידה, אבל "לא היה משהו ספציפי שהיינו יכולים להצביע עליו - וככה גם מעידים בסביבה הקרובה שלו. זה ממש הגיע משום מקום". הוא מציין כי "הפרידה הייתה בהסכמה מלאה של אבא ואמא, הם הגיעו להסכמה על הגירושים. זה הסתיים לגמרי בטוב, והיינו מגיעים אפילו ביחד עם אמא שלי לבקר אותו".
אהרון מספר כי ביום ראשון בערב, 19 במאי, הוא נסע עם אחיו הקטן לאזור מירון, והחל לתחקר שם אם מישהו ראה את אביו. "הלכתי לאוהל שבו הוא היה, וכל החפצים שלו היו שם - ורק הוא לא", הוא אומר. "התקשרתי לאמא שלי ואמרתי שיש פה סיפור מוזר. היא אמרה שאני ואחי נישאר שם באוהל ונראה מה יהיה, ושאולי בלילה הוא יגיע".
ביום שני בצהריים, כשראו אהרון ובני משפחתו שמשה עדיין נעדר, הם דיווחו על כך למשטרה. "אמא שלי הגיעה למירון גם", הוא אומר. "אחראי הנעדרים של כל אזור הצפון הגיע אלינו לתחנה, והוא היה איתנו בימים האלה, גם במהלך החיפושים הנרחבים בל"ג בעומר. אלפי אנשים השתתפו בסריקות הנרחבות, פיזרנו פליירים בכל הארץ, הגענו אפילו לאומן עם שלטים וכרוזים כי היה חשד שראו אותם שם - אבל שום סימן".
בזמן שהמשפחה נמצאת במתח ובחרדה לגורל אביהם, קרה להם אסון נוסף, וביתם שבמבוא מודיעים נשרף כליל. "ביום ראשון יצאתי לחיפושים, ואמא הגיעה ביום שני. ביום רביעי, כשהיינו בחיפושים, זה כבר היה ל״ג בעומר - ובזמן שאני מחפש, הגיע אליי חבר ואמר שהיישוב נשרף, ונראה שגם הבית שלנו. אחותי התקשרה ואמרה שפינו את כל היישוב, וכך גם את האחיות הקטנות שנשארו בבית. היינו בחיפושים והייתי בן 16, ולא היה לנו בית להיות בו. זה היה קשה. החלטנו לשכור דירה בצפת כדי להיות קרובים למקום שבו אבא נעדר". מאז עבר אהרון לירושלים, אך משפחתו נותרה בצפת.
"יכול להיות שהוא הלך להתבודד"
אלי בן טובים (64), שאחראי על מתנדבי חיפוש הנעדרים בגזרה הצפונית כבר 30 שנים, מכיר את אהרון מאז שהיה נער. "נפגשתי עם המשפחה באותו יום שהודיעו שמשה נעדר", הוא מספר. "אהרון היה בן 14, וזה קרע אותי מבפנים כשראיתי את האמא רצה עם תינוקת בעגלה כדי לחפש את האבא, שנעלם כאילו בלעה אותו האדמה. מאז החיפושים עדיין נמשכים".
בן טובים אמר כי בימים האחרונים החלו מחדש הסריקות גם באזורים מיוערים בגליל, שאליהם נאסרה הכניסה במשך זמן רב בעקבות המלחמה. לדבריו, "אם מישהו מסתתר, נפטר או תעה בדרך, אמורים למצוא אותו. אם לא מוצאים אותו - זה חריג.
"מירון זה אזור שמושך אליו אנשים בהיבט המיסטי, הקבלי", הוא מוסיף. "הרבה אנשים רואים במקום הזה עיר מקלט, למשל כאלה שבורחים ורוצים להתבודד. אבל משה כן רצה להיפגש עם המשפחה שלו, לא נראה שהוא רצה להיעלם. יכול להיות שהוא הלך להתבודד באיזו חורשה ונפל או שהוא נפגע. אני לא יודע אם מישהו פגע בו".
אהרון מספר כי בהתחלה הרגישו בני המשפחה כי המשטרה לא עושה מאמצים כבירים לאתר את האב, אך מאז שיחידת הכלבנים בראשות מייק בן יעקב נכנסה לתמונה, הם הרגישו שיפור. "הם מלווים אותנו עד היום", הוא אומר. "רק כשהם נכנסו לסיפור המשטרה הראתה שהיא איתנו, עד אז הייתה שם עזרה עם זלזול".
הפרס הכספי הוביל ל"טיפים", אבל לא לאבא
גם אחרי היעלמותו של מוישי קליינרמן באותו האזור בדיוק, אהרון עדיין חש כי המשטרה לא באמת מנסה לעזור, על אף שמאמצי החיפושים באזור התגברו. "פעם בכמה חודשים הם התקשרו לאמא שלי ושאלו - 'מצאתם אותו? לא? או.קיי, ביי'. אני לא חושב שעשו את כל המאמצים כדי למצוא אותו, כי אנחנו יודעים שאם רוצים למצוא מישהו - מאתרים אותו. זה לא מסכן את המדינה, אז אין להם אינטרס לעשות את כל המאמצים. זו התחושה שקיבלתי".
במסגרת המאמצים לאתרו פרסמה המשפחה אפילו פרס כספי בסך 50 אלף שקלים, ובהמשך גם 100 אלף. הפרס הוביל מדי פעם ל"טיפים" שמשה אולי נמצא, אך בני המשפחה התאכזבו בכל פעם מחדש. לפני כשנתיים וחצי, למשל, החיש אהרון פעמיו לירושלים, אחרי שהמשפחה קיבלה מסר שראו את משה. "שלחו לנו תמונה שהייתה לא ברורה", אומר הבן. "נסעתי לירושלים קצת לפני שבת, ובסוף שלחו לנו סרטון שרואים את הבן אדם מדבר והבנו שזה לא אבא. חוץ מזה, קיבלנו גם הודעות של אנשים שחושבים שראו אותו פה ושם, אבל זה לא הוביל לשום מקום".
אהרון אומר כי מאז 18 במאי 2019 הוא למעשה לקח את התפקיד של אביו, ודואג למשפחה ולפרנסתה. לדבריו, ההיעלמות הובילה לקרבה גדולה בין חמשת האחים והאחיות, וגם עם המשפחה המורחבת. "אפילו המשפחה של אמא מארה"ב הגיעו לעזור", הוא אומר. "גם ההורים והאחים של אבא שלי טסו לארץ כשהבינו שזה רציני. כולנו מרגישים צער מאוד גדול, זה לא קל - אבל ברוך השם אנחנו משפחה חזקה. אנחנו מחזקים אחד את השני, ומקווים תמיד שאבא יחזור".
״הוא חסר לנו בהכול", מוסיף אהרון בכאב. "בשבתות, בארוחות, ביומיום, בטיולים. לפני שלוש שנים בבר מצווה של אחי הקטן הוא לא היה. אחי אפילו אמר בהתחלה שהוא לא עושה בר מצווה בלי אבא, היינו צריכים לשכנע אותו וזה היה אירוע מאוד קשה. היינו בכותל עם סבא וסבתא וכל המשפחה, ורק אבא לא היה. אני מקווה מאוד שעד החתונה שלי הוא יחזור".
"אני לא יודע מה קרה לו", אומר אהרון. "בשנים האחרונות עברו עליי כל המחשבות האפשריות. אחרי כל-כך הרבה זמן, אין לי כלום חוץ מתקווה שיחזור. בתחושה שלי הוא עדיין בחיים, אבל אני לא יודע להסביר למה הוא לא יוצר קשר. אם הוא שומע אותי, אני רוצה להגיד לו שלא משנה למה ואיך ומה קרה, אנחנו עדיין חזקים ומחכים לו, אני ושאר הילדים. ניסיתי אפילו לדמיין כמה פעמים את הרגע שאני פותח את העיניים בבוקר, ורואה אותו לידי ומחייך. זו תהיה שמחה שאי אפשר לתאר אותה".
