ביקורת על השב"כ היא עניין לגיטימי. הרי יש פיגועים כמו זה שבוצע בליל שבת, והארגון לא הצליח למנוע. ומותר לפקפק בשיקול הדעת של מי שמתיר את כניסתו של השייח המסית ראאד סלאח להר הבית. אבל מותר גם להביט לרגע בתמונה הרחבה יותר, לעשות זום אאוט, ולהבין מהר מאוד שההשתלחות בשב"כ על ידי ח"כ שהגיע לעין הציבורית כמעריץ של הרוצח ברוך גולדשטיין, היא עוד פרק במצעד ההסתה הבלתי נגמר.
השב"כ הוא אחד הגופים שרבים מאיתנו חייבים להם את חייהם. בתנאים שבהם יש הסתה ללא הפסקה שמעודדת פיגועים, וכאשר הרשות הפלסטינית מתגמלת מחבלים - השב"כ הוא ככל הנראה אחד מגופי הביטחון היעילים בעידן המודרני. זה קורה כאשר ישראל היא מדינה דמוקרטית, שמטילה הגבלות. זה קורה כאשר אינספור "ארגוני זכויות", מהארץ ומהעולם, מביטים עם זכוכיות מגדלת על כל פעולה של השב"כ. זה קורה כאשר כל שיתוף פעולה עם השב"כ, לצורך מניעת פיגועים, נחשב לבגידה שדינה מוות.
ולמרות התנאים הלא פשוטים, ההצלחה של השב"כ היא אדירה. אין מאה אחוז הצלחה - בסוף השבוע קיבלנו עוד הוכחה, ועדיין, אפילו ערביי ישראל, בתקווה להיאבק בפשיעה בתוכם, תומכים ברובם במעורבות השב"כ. הם מעריכים, ובצדק, שהפגיעה בחפים מפשע תהיה אפסית, אם בכלל. אבל הפגיעה בעבריינים תהיה הרבה יותר גדולה.
חמתו של המסית מהימין הקיצוני בוערת בו משום שהשב"כ מנע את עלייתו להר הבית. ומדוע? השב"כ הוציא הודעה נדירה שבה הוא מגלה שההחלטה "נתמכה במודיעין, המצביע על ודאות קרובה לפגיעה משמעותית בביטחון המדינה".
המסית, כדאי לשים לב, הוא כוכב תקשורת. יום אחד תצטרך התקשורת הישראלית, בעיקר המשודרת, לעשות חשבון נפש. כדאי להתחיל אותו עכשיו
זה לא חדש. זה בדיוק מה שחשב ראש הממשלה לשעבר, בנימין נתניהו, שאמר על האיש, בקולו שלו: "התנאי שלו היה שאני אאפשר תפילות של יהודים בהר הבית. דבר שאולי נשמע הגיוני, אבל אני יודע שהוא היה מבעיר את המזרח התיכון. והיה מעלה את חמתם של מיליארד מוסלמים. ואני אמרתי יש גבול". נכון שעבר זמן קצר מאוד ונתניהו עצמו הפך את האיש לבן טיפוחיו, אף שידע, כהודאתו, שמדובר בפגע רע שאם רק יינתן לו חופש פעולה הוא יבעיר את המזרח התיכון.
כך שהמאבק של האיש נגד השב"כ הוא לא למען עוד ביטחון. זה מאבק שנועד למטרה אחת: לאפשר לו את מלאכת ההסתה וההצתה. הוא רוצה יותר אלימות. הוא רוצה מזרח תיכון בוער. ההיסטוריה מלמדת אותנו שאלה הנסיבות שבהן כוחם של הלאומנים והגזענים הולך ועולה.
אבל על מה מסית האיש נגד השב"כ? על פיגועים, בעיקר של בודדים, שהתחוללו בשבועות האחרונים. הרי פיגועים היו במהלך שלושת העשורים האחרונים. במבחן הזמן, השב"כ מצליח לסכל את הרוב המוחלט של הפיגועים המתוכננים. ויש הצלחה של קרוב למאה אחוז בחיסול או בהעמדה לדין של אלה שבכל זאת הצליחו לבצע פיגועים. אבל המסית וחסידיו מצליחים לנהל קמפיין של תעמולה ארסית נגד אלה שעושים לילות כימים כדי להגן עלינו.
בן-דרור ימיניהמסית, כדאי לשים לב, הוא כוכב תקשורת. יום אחד תצטרך התקשורת הישראלית, בעיקר המשודרת, לעשות חשבון נפש. כדאי להתחיל אותו עכשיו - משום שככל שעובר הזמן, זה עלול להיות מאוחר. אין ויכוח על כך שכלי התקשורת הם הבמה להבעת קשת של דעות. ואין ספק שצריך להשמיע גם עמדות מעצבנות ומרגיזות שאין עליהן קונצנזוס. זו הדמוקרטיה. יש בתוכנו התפלגות של דעות, בשורה של תחומים. אין נוסחה מדויקת בנוגע לצדק חלוקתי, ככל שיש כזה, בתחום הדעות.
אבל על דבר אחד אסור שיהיה ויכוח. כאשר לוקחים מישהו מהקצה הימני, או השמאלי, מישהו שלא עבר את אחוז החסימה כשרץ לבדו, מישהו שבנוסף לכך מייצג גזענות, שהיא תמיד מתועבת, ומעניקים לו את נפח הביטוי הגדול ביותר של מחנה מסוים - אז זה לא חופש ביטוי. זה עיוות. זה חופש שיסוי. זו מניפולציה. זו רדיפה אחרי מולך הרייטינג. וזה בדיוק מה שקורה אצלנו.
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
