הביקורת בעקבות כמה תמונות שצולמו אתמול (רביעי) בכנסת, שבהן נראים שרים גועים מצחוק במהלך ההצבעה בקריאה ראשונה על תקציב המדינה, היא מועמדת קלאסית לגלישה במדרון הפופוליזם. צחוק הוא מהדברים הבריאים ביותר שאפשר לאחל לאנושות, בטח ובעיקר בזמנים קשים. לכן הרייטינג של "ארץ נהדרת", למשל, טוב מאוד. וכפי שכבר הבנו, גם פוליטיקאים ופוליטיקאיות הם בני אדם. אפילו שר המשפטים.
אבל כדי להיאבק בפופוליזם, וזה נכון לכל תחום (פוליטיקה, תקשורת וכו'), צריך להבין גם את השורשים האותנטיים שלו: מה כל כך מעצבן בתמונה שבה יריב לוין ממש נראה כאילו הוא מספר/שומע את הבדיחה הכי טובה בהיסטוריה של האנושות (נניח: ח"כ ניסים ואטורי), והשר איתמר בן גביר לצידו? ולמה, מצד שני, לא נעים לראות את השרים בני גנץ וישראל כץ מתפקעים? למה זה מרגיש כמו זילות ולא, נניח, כמו רגע של אחדות שממש בגללו הצטרף יו"ר המחנה הממלכתי לממשלה תחת אדם שהוא לכל הפחות מתעב?
לפחות בהקשר של הזעם כלפי לוין ובן גביר ההסבר קל מדי. הראשון מסמל בעיני הרבה מאוד ישראלים וישראליות שוחרי טוב - פטריוטים וכאלה שמילולית נותנים את חייהם על מגש הכסף של הגנת האומה - את אחת הסיבות המרכזיות למצב שאליו נקלענו. בעוד פחות מחודש נציין שנה לנאום האומלל שהתחיל הכול והשיג הרבה פחות מכלום. בשילוב קטלני של אטימות אנושית ומשיחיות אידיאולוגית, הוא העמיד את החברה הישראלית באתגר שקרע אותה לגזרים, כולל בתוך קודש הקודשים של הביטחון הלאומי, ויצר את האקלים לקראת הסערה המושלמת שחווינו לפני חודשיים בדיוק וייקח שנים, אם בכלל, עד שנשתחרר ממנה. בעיני רבים ורבות, עצם המחשבה שהוא מרשה לעצמו לצאת מהבית היא בלתי נתפסת, כל שכן לראות אותו במליאה, יחד עם פירומן מוצהר וגאה כמו בן גביר, כשהם בסך הכול די מבסוטים בזמן שהמדינה מדממת.
הבעיה, אם כן, היא לא שלוין ובן גביר צוחקים כשבמקביל חיילים נאבקים עד נשימתם האחרונה במחבלים ומשפחות מחכות בחרדה איומה לדפיקה בדלת. הסיפור הוא שאדם כמו לוין (מבן גביר אין ציפיות) לא מסוגל קודם כל להכות על חטאיו, אם הוא בכלל מאמין שהיו כאלה, ולהתחנן ללגיטימציה מצד אלה שנפגעו ממנו. כפי שמהלך ה"רפורמה" היה דורסני ואדיש כלפי חלקים עצומים בציבור שראו בכך איום מיידי ומוחשי על המדינה שהם מכירים ואוהבים, כך הצחוק שלו מסמל את הנתק מהציפייה לקבלת אחריות וחשבון נפש.
לכן, אגב, ניתן להבין מדוע גנץ סופג ביקורת, אם כי פחותה בהיקפה ובמהותה, ולא רק משום שהוא נמנה עם מחנה המתנגדים לשלטון (שהוא, צריך להזכיר, חלק בלתי נפרד ממנו כרגע). כנראה שגם הוא היה מעדיף לא להיתפס כמי שמשהו משעשע אותו, אבל לגביו אין ממש תהיות אם אכפת לו: כבר 60 יום שהוא מוכיח במעשים ובמילים שלא רק המחנה שמצביע לו מעניין אותו. גם עבור אלה מאיתנו שלא התרופפו לגמרי עקב מנת יתר של מכונת הרעל, אין איזו תהייה גדולה לגבי הצער שעוטף אותו למראה הקהילות שנחרבו, המשפחות שהפסיקו לישון, המילואימניקים שקורסים תחת הנטל הכפול של המלחמה והכלכלה ועוד.
עינב שיףצילום: נמרוד סונדרס ובעיקר, נדמה שהכעס על שתי תמונות רנדומליות מייצג את המיאוס מהפסאדה של "זה לא הזמן". התפיסה כאילו אין פוליטיקה בזמן קרבות לא החזיקה מים מהיום הראשון שלה, ועכשיו היא כבר מדיפה את ריח העובש המרחף מעל יתר קלישאות המלחמה. הנאומים של בנימין נתניהו, דיוני ה"מתי נפרוש" של המחנה הממלכתי וכמובן תקציב שהוא אירוע פוליטי מהמעלה הראשונה מעידים שאי אפשר לחכות שאחרון החיילים יחזור כדי להכריע לאן הולכים מכאן. כולם אומרים ש"עם ישראל חי", ואם זה נכון – רצוי להפסיק להתייחס אליו כאל מטומטם.
- עינב שיף הוא עיתונאי "ידיעות אחרונות" ו-ynet
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
