הדמדומים הצהובים נשפכו על השוק העירוני באופקים וקוניו המתמעטים. הסוחרים היו נואשים למכור תוצרת שעוד רגע תהיה אבודה, והצעקות שלהם נשמעו חזק מהרחוב. המחירים היו מופלאים בהגינותם, והפירות של סוף עונה. זה שוק קטן, הוא פועל רק פעם בשבוע, בימי רביעי, לא רחוק מבית העלמין. הגעתי כשהתחילו לקפל.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
טורים קודמים של נדב איל:
מפתה לכתוב שאנשים מיהרו לכנס של נתניהו והליכוד, כמה מאות מטרים משם, ולכן היום התקצר; זו אינה אמת. בשיחות עם הקונים, אף אחד לא אמר שהוא הולך. התקשורת מנהלת איזו שיחה מעגלית על "עיירות פיתוח", אך אופקים היא עיר. חיים בה 35 אלף בני אדם (ראש העירייה, איציק דנינו, אמר לי שמדובר כבר ב-40 אלף). בסוכות היה בה פסטיבל בירה גדול. "אנשים חושבים שזה איזה מקום קטן", אומר לי שאול אלזם, "אני נוסע פה עם ג'י-פי-אס בשכונות החדשות".
השבוע סיפר לי בכיר בליכוד שאחרי שהחליטו על הסיסמה "רק הליכוד יכול", התקשר בזעם אחד מבני משפחת נתניהו - תנחשו אתם מי - ותבע שזה ישונה ל"רק נתניהו יכול". אך ביבי בעצמו אישר את הסיסמה, שנותרה ללא שינוי
ליד דוכן של חצילים בלדי ותפוחי אדמה דיברתי עם המוכר, אילן. "החברים שלי יצביעו ללפיד הפעם, גם הליכודניקים", הוא אמר, "יש דבר כזה. עברו. מרוצים ממנו". התברר שהוא ממושב תדהר. תדהר הוא אחד משלושת מושבי "יחדיו", שהוקמו בשנות ה-50, עוד לפני אופקים, בעיקר בידי יוצאי צפון אפריקה. לא, אין לו מושג מה יקרה באופקים, "אבל אתה יודע, כאן זה אחרת".
ביום רביעי, הדרך לשוק הייתה משובצת בשלטי נתניהו, לרגל הופעתו הצפויה. וכשאני כותב משובצת, אני מכוון לזה שאי-אפשר היה לצלוח 20 מטרים ברכב או ברגל מבלי לראות את פניו של יו"ר האופוזיציה והסיסמה "רק הליכוד יכול". השבוע סיפר בכיר בליכוד שאחרי שהחליטו על הסיסמה הזו, התקשר בזעם אחד מבני משפחת נתניהו – תנחשו אתם מי – ותבע שזה ישונה ל"רק נתניהו יכול". אך ביבי בעצמו הוא שאישר את הסיסמה, והיא נותרה ללא שינוי. ממילא תמונתו על כל כרזה. דוברו של נתניהו, יונתן אוריך, מסר בתגובה: "זה קשקוש, הם לא מתערבים בקמפיין". ועדיין, זו אמת שאין להכחישה שיש אנשים שאוהבים את המותג המפלגתי יותר מאשר את ביבי עצמו.
רוב האנשים האלה לא חיים בעיר אופקים. כאן, יש רק שתי שאלות: מה יהיה שיעור ההצבעה הכללי, ואיך יתחלקו הקולות בין הליכוד, בן גביר וש"ס. השבוע זכה קטע של המגיש שמעון ריקלין בערוץ 14 לתשומת לב מסוימת. "זה נשמע לכם הגיוני שנתניהו והליכוד צריכים לעמול, להתחנן! כדי שאנשים, העצלנים בעיירות הפיתוח, עצלנים, עצלנים בעיירות הפיתוח, תמיד מצביעים כמעט 10% פחות מתל-אביב. מדינת ישראל נאבקת עכשיו על חייה!... כמה צריך להתחנן לפניכם אתם תושבי עיירת הפיתוח!". ואחר כך הוא צעק "תלכו להצביע". בשלב הזה המגישה ניסתה להסותו; בכל זאת, ערוץ 14 מתעקש שאיננו ערוץ תעמולה של בית נתניהו.
העובדות הן ששיעור ההצבעה במה שהיו עיירות הפיתוח – הן ערים כבר – הוא טוב למדי. נכון, באופקים הצביעו בבחירות הקודמות 61%, פחות מהציבור הכללי (67%). אך בנתיבות הצביעו 70%. בבית־שאן 65%. אגב, כל המונולוג היה לא נכון: בתל-אביב-יפו הצביעו 60% בלבד (ייתכן שרבים מהרשומים שם להצביע לא חיים כבר בישראל, וביפו שיעור ההצבעה נמוך).
החלק המכוער ביותר היה "העצלנים בעיירות הפיתוח". זוהי הרי עלילת דם נושנה שפשתה בממסד המפא"יניקי בשעתו נגד עיירות הפיתוח; כאילו חוסר הצלחתן איננו נובע, נניח, מהאיוולת של הרחקת האוכלוסייה ממוקדי תעסוקה ותשתית במרכז הארץ, אלא מ"עצלנות". ריקלין אומר שהתכוון לעצלנות ללכת להצביע, אוקיי. העובדות - טורדניות שכאלה - ממחישות שיש לליכוד בעיה של שיעורי הצבעה דווקא בערים הגדולות שלו. באר-שבע, אשקלון, חדרה, נתניה – שם הצביעו משמעותית פחות מ-60%. מדובר במספרים שמשפיעים, כי אלה ערים גדולות. וזו הבעיה שיכולה לגנוב מנתניהו את הניצחון.
דמיינו לעצמכם מה היה קורה אם פוליטיקאי מהמרכז או מהשמאל היה משתמש בביטוי הזה, העצלנים מעיירות הפיתוח, בכל הקשר; או היה מדבר על "העצלנים הערבים", בהקשר של שיעור ההצבעה הנמוך בציבור הערבי. אני מדמיין את הפרשנויות בטלוויזיה; את השידור המיליון של נאום בגין אחרי פרשת דודו טופז, את ההשוואה לתיקי דיין, ליאיר גרבוז. ההתנשאות, ההתייהרות, מונולוג של 12 דקות בערוץ של ביבי, עם הפניות למרטין לותר קינג. איך כולם – מימין ומשמאל – היו מתפלשים בהנאה בים של גינויים או הסברים.
ומה קרה כשריקלין, שדרן מקורב לנתניהו ללא ספק, אמר את זה? בגדול כלום. נדמה לי שהייתה תגובה של מרב מיכאלי. ומדוע? לא (רק) בגלל יצר הקמפיין הכושל במרכז-שמאל, אלא בעיקר בגלל אינטרס: יש עתיד ושאר המפלגות לא מעוניינות בשיחה על שיעורי ההצבעה במעוזי ליכוד מובהקים. שום דבר טוב לא ייצא מזה עבורן. הן החליטו שזה לא יהיה סיפור. אם, אגב, היה מונולוג אגרסיבי נגד בוחרים ערבים – הוא היה מהודהד בהתלהבות על ידן, כי יש סיכוי שכך יעלו שם כוונות ההצבעה, העלובות עד כה.
בהתחשב בשיחות שקיימתי עם תושבים באופקים, החלטת יש עתיד להתעלם מהתבטאות ה"עצלנים" הייתה מוצדקת: התגובות לדברי ריקלין היו אדישות למדי. אני רואה שהעלאה באוב של הממסד משנות ה-50 היא באופנה, אז הנה תמצות התגובות ששמעתי למשפט ביידיש: האט ער געזאגט ("אז הוא אמר").
משאית הזכוכית של נתניהו כבר עומדת ליד הגינה הציבורית שבה נתניהו יופיע, כמו גם המסך הגדול. יש פארקים גדולים יותר באופקים, אבל זה נבחר דווקא בגלל שהוא מצומצם; זה ייראה יותר טוב בשידור בפייסבוק. הכל מעוטר יפה בשלטים של הליכוד. לידי חברים בסניף הליכוד המקומי. הבעיה הגדולה שלנו, אומר לי אחד מהם, היא בן גביר. אין בן אדם מתחת לגיל 30 שאומר לי שיצביע לליכוד. כולם בן גביר. הדאגה שלו מוצדקת. בראשית יולי היו לליכוד ולציונות הדתית 45 מנדטים יחד. בסקרים האחרונים יש להם אותו דבר ‑ 45 מנדטים. רק שביולי, 78% מהמנדטים האלה הלכו לליכוד. כיום, זה צנח ל-69%. הציונות הדתית אוכלת בליכוד, לפחות בסקרים, בכל פה.
האווירה שמחה, משפחתית. מאות רבות של אנשים, אולי מעט יותר. הילדים יושבים על המתקנים הגבוהים של גן המשחקים, צופים אל הבימה. בני נוער, אמהות דוחפות עגלות. אין מפלגה אחרת בישראל שיכולה להוציא, לגינה ציבורית, בלי כרטיסים ובלי אולם, בערב של יום עבודה רגיל, כל כך הרבה אנשים.
כשנתניהו מגיע – איחור של שעה, סטנדרטי – כולם עם ניידים שלופים. הוא נותן נאום חיובי, כמעט לא מדבר על השמאל, על לפיד, ובטח שלא הערבים. כל הנאום הוא חיוביות של "עוד רגע מנצחים", ובואו להצביע, כולל אביזר במה: שעון מעורר גדול ממתכת שהוא מצמיד למיקרופון, "תתעוררו ליכודניקים!". איציק דנינו מודיע שבן-גוריון היה מטיל פתק מחל בקלפי אם היה בחיים, כי "ביבי, הגשמת את חזון הנגב שלו" (מאחוריי, החבר בסניף הליכוד מזעיף פנים; "דנינו תמך בסער ב-2019, אז עכשיו הוא צריך להוכיח נאמנות").
שאול אלזם, בעברו שדרן ברדיו דרום, עומד לידי. "זו אווירה של שנות ה-80", הוא אומר לי, "אנחנו רואים את הניצחון, אבל זה יותר מזה – זה אווירה של פוליטיקה, כמו פרס-בגין, כמו העגבניות". הוא מעריך שאחוז ההצבעה יהיה גבוה, דווקא בגלל שהליכוד נפלט מהשלטון. "התקשורת גורמת עוול לביבי. ללפיד מטייחים פרשיות. תבין, לי לא מפריע הערבים. פעם רע"מ איתם, פעם איתנו. הבעיה זה התקשורת. למה? כי הם משלנו. דם מדמנו. והם שופכים לו את הדם. וזהבה גלאון מדברת עלינו כאילו אנחנו ערבים בכלל. בבחירות הקודמות אנשים לא באו להצביע, חשבו שהבחירות בידיים שלהם, שביבי נשאר בכל מקרה. זה היה הכישלון שלו. עכשיו הם רואים שהליכוד במצוקה. הם רואים שלפיד ראש ממשלה. זה יביא אותם".
שאלתי את אלזם מה נתניהו צריך לעשות דבר ראשון. "דבר ראשון לזרוק את שרה, די, די כבר עם כל ההתערבויות שלה. אבל בעיקר כלכלה. ב-400 שקל היית ממלא עגלה בסופר. היום לא ממלאים חצי עם הכסף הזה. זה מה שמעיק על כולם". על הבימה, אחיו של איציק דנינו, שלום, מועמד הליכוד לכנסת במשבצת הנגב, תוקף את "מפלגת אין עתיד, המפא"י החדשה" ומשווה בין כ"ט בנובמבר ל-א' בנובמבר, שבו יהיו הבחירות. הוא מזהיר את הקהל מ"עצלנות" ביום הבחירות, ונתניהו מאחוריו.
האמת, האירוע כולו נראה כמו הפנינג קהילתי. זה טבעי; כולם פה מסכימים עם כולם. אך יש משהו עמוק יותר. "אם נתניהו לא לוקח הפעם, נגמר", אומר לי פעיל ליכוד בקהל. ואז מה, אני שואל. "ואז יהיה מישהו אחר, שלנו", הוא השיב באדישות. אלה לא שנות ה-80, שבהן הייתה תחושה שעוד רגע המערך יכול לשוב לשלטון. האנשים שהגיעו השבוע לגינה הציבורית באופקים יודעים שהקרב האלקטורלי הוכרע מזמן, שהימין ניצח. הם משדרים שפוליטית, לצד שלהם יהיה בסדר. שהמדינה שלהם. זו תחושה הופכית בדיוק לזו הנקלטת במעוזי המרכז-שמאל.
כשנתניהו על הבימה צועק לי מישהו, "אתה רואה, זה הביביסטים. איפה יש פה שנאה, איפה, תגיד לי? אוהבים את ביבי, זה הכל". נו, אני אומר לו, והשמאל לא אוהב את לפיד? לרגע שנינו שותקים, ואז הוא פורץ בצחוק. הצחוק מידבק, אני חייב להודות.
האם אפשר להבין מזה ששיעורי ההצבעה יהיו גבוהים יותר במעוזי הליכוד בדרום? ממש לא. איסוף אנקדוטות, למרבה הצער, הוא כלי פחות אפקטיבי להבנת כוונות הצבעה מאשר סקרים – שהם כלי מוגבל ופגום בפני עצמו. השבוע קראתי בעיתון כלשהו כתבה שטענה שמעוזי הליכוד מנומנמים, ושאי-אפשר לחוש בהם את תחושת הבחירות המתקרבות. אני תוהה מדוע לא מדווחים על אווירה ישנונית, נניח, ברמת-השרון.
הבחירות האלה, כמו הקודמות ואלה שלפניהן, יוכרעו על שברי מנדטים והגעה לקלפיות. ברמת הקמפיין המצב הביטחוני יכול להשפיע עמוקות (לטובת הימין); כל השאר, לא ממש. 12 יום לפני הבחירות הקודמות, לגוש נתניהו יחד עם ימינה של בנט היו 60 מנדטים. לבסוף היו להם 59. ימינה התפוררה; חלקים ממנה נדדו לציונות הדתית, אחרים לליכוד, לגנץ ולאיילת שקד. שקד לא עוברת אחוז חסימה, ובל"ד מבזבזת מנדטים גם כן מתחתיו.
לגוש נתניהו יש, בממוצע הסקרים הנוכחי, כ-60.5 מנדטים. שיעור ההצבעה בציבור הערבי, אומרים הסוקרים, עולה קצת. אלה החדשות הטובות עבור גוש השינוי. החדשות הרעות הן שעד כה, מי שמעלה אותו היא בל"ד. וזו לא עוברת את אחוז החסימה. הנסיבות הרעות עבור השמאל לא השתנו: לפחות שלוש מפלגות שעומדות על כארבעה מנדטים בלבד, על פי התהום.
בפערים כאלה, העלאת אחוז ההצבעה היא הקרב הגדול בין לפיד לנתניהו. החלוקה הפנימית משנה פחות לליכוד. כאשר שוחחתי השבוע עם בכיר בליכוד, ותהיתי על השחיקה לטובת סמוטריץ' ובן גביר, הוא אמר ביובש שלביבי "לא אכפת, וזה גם טוב לו". שאלתי מדוע. "כי בליכוד יש אנשים שאולי יחשבו פעמיים לפני שהם יעבירו חוקים מסוימים, או יבטלו לו את המשפט, ושם אין. ובליכוד יש אנשים שעוד יכולים לחצות קו, תיאורטית. ושם אין. הוא סומך עליהם יותר מאשר על החברים שלו".
אפשר להבין מדוע. בשבועות האחרונים נפוצה ספקולציה כאילו יו"ר הליכוד, אם ישיג 61, יעדיף לנטוש את בן גביר וללכת עם גנץ והמחנה הממלכתי – שיסכימו לכך, "למען הדמוקרטיה". יותר ממה שהיא פרועה, הספקולציה מנותקת מהעובדות. מהצד של גנץ, האמון בביבי מרוסק לחלוטין והוא שולל כל אפשרות כזו. מהצד של נתניהו זה בוטה יותר: בגידה בסמוטריץ'/בן גביר תותיר את גורלו בידי אנשים ישרים כמו גדי איזנקוט, חילי טרופר ומתן כהנא, מועמדי המחנה הממלכתי. היא תפקיד בידיהם יכולת לחתום על סוף הקריירה שלו, שהרי ברצותם הממשלה תיפול – והימין הכועס יזכור שנתניהו הפנה לו עורף.
רק המחשבה הזו לבטח גורמת ליו"ר האופוזיציה להצטמרר. הפעם, לפיד ונתניהו לא מבלפים. יש שתי אפשרויות: בלימת נתניהו (ופנטזיות בשמאל לפוטש נגדו בליכוד), או ממשלת ימין צרה (עם בן גביר, כמובן). אחרי ארבע מערכות בחירות, הכל מאוד ברור. לפחות זה.
