לממשלת ישראל ולמערכת הביטחון אין כיום חלופה בת-יישום לשלטון האזרחי של חמאס בעזה. אין גורם בינלאומי או אזורי שמוכן בשלב זה להיכנס לרצועה ולנהל בה את חיי היום-יום, וגם הרשות הפלסטינית אינה אופציה ריאלית מפני שבמתכונתה הנוכחית היא שואפת לשתף בכך את חמאס (אנשי הרשות ותנועת פתח כבר מנהלים משא ומתן עם חמאס על שיתופו בממשל במסגרת אש"ף). ממילא, על פי גורמים בשב"כ ובצה"ל, מנגנוני הביטחון הפלסטיניים לא מסוגלים לאכוף חוק וסדר בעזה, קל וחומר כשחמאס עוד שם. לראיה, הם לא מצליחים בכך אפילו במקומות כגון מחנות הפליטים ג'נין ונור א-שמס ביהודה ושומרון.
לפיכך, נותרו בידי ישראל שלוש אפשרויות פתוחות. הראשונה היא שחמאס ימשיך לנהל את הרצועה ברמה המקומית והמוניציפלית, אלא שהדבר יאפשר לו לשקם באיטיות גם את תשתיותיו הצבאיות. האפשרות השנייה היא המשך הכאוס השורר כרגע ברצועה שעל פי דוחות האו"ם מביא את האוכלוסייה העזתית לסף רעב ומגיפות שעלולים להתפתח לקטסטרופה הומניטרית. מעבר לנזק האנושי, הקהילה הבינלאומית רואה בישראל אחראית לכך, והתוצאה היא אובדן הלגיטימציה להמשיך את הלחימה ברצועה. החלטת הפרלמנט הקנדי השבוע להפסיק את משלוחי הנשק לישראל היא רק קדימון למה שיקרה אם יימשך הכאוס.
האפשרות השלישית היא ממשל צבאי ישראלי שישלוט אזרחית ברצועה לזמן מוגבל. תפקידו יהיה לדאוג לאספקת מצרכים ושירותים חיוניים כגון מזון, תברואה, מים, חשמל ואכיפת חוק וסדר. במסגרת זאת, צה"ל יאבטח את הסיוע ההומניטרי שיגיע מהים ודרך המעברים היבשתיים, ויקים מגננים ונקודות חלוקה באזורים שבהם הוא שולט. שם יחלקו ארגוני סיוע בינלאומיים את המצרכים לעזתים בצורה מסודרת.
תיעוד: בורחים מהרעב בצפון רצועת עזה
רק אחרי שתסתיים הלחימה ברפיח, וישראל ומצרים יגיעו להסכם על חסימת ההברחות בציר פילדלפי, אפשר יהיה להעביר את הממשל האזרחי ברצועה לגוף שיקום על פי החלטה בינלאומית ביוזמת ארה"ב ובהסכמת ישראל. זו יכולה להיות "רשות פלסטינית מחודשת" או כוח משימה אזרחי בינלאומי שיוקם בחסות האו"ם.
המסקנה המתבקשת היא שלא ניתן יהיה להשיג ניצחון במלחמה אם ישראל לא תקים לאלתר ממשל צבאי ברצועה שיאבטח כבר בשבועות הקרובים את כניסת הסיוע ההומניטרי ואת חלוקתו לאוכלוסייה, ובכך יפרק את הממשל האזרחי שחמאס עדיין מחזיק בו - או מנסה לשקם אותו - מתחת לאפו של צה"ל.
את התשתיות הצבאיות של חמאס והג'יהאד האיסלאמי ברצועה מפרקים הכוחות ביסודיות והם יעשו זאת גם ברפיח ובמחנות המרכז. העבודה תימשך עוד זמן רב וצה"ל יצטרך להמשיך "בכיסוח הדשא" כדי לוודא שחמאס לא משתקם צבאית. אבל פירוק התשתיות האזרחיות נמצא בקושי בתחילתו. בינתיים, אם לא יהיה ברצועה שלטון אזרחי חלופי שידאג לצרכיה המיידים והחיוניים של האוכלוסייה, חמאס ישוב לשלוט ובסופו של דבר גם ישתקם כ"ארגון התנגדות" לישראל.
במצב הנוכחי, רק ממשל צבאי ישראלי יכול למנוע זאת, ולכן הוא נדרש כדי לנצח במלחמה, וזאת אף שהוא יעלה בנפגעים ובמשאבים – כספיים ואחרים. זאת מתוך הכרה ברורה שניסיונות להסתמך על חמולות מקומיות או ועדות אזוריות או חמושי פתח לשעבר, יסתיימו בכאוס חמור אפילו יותר. ההתעקשות של הממשלה לא למשול ברצועה בזמן שאין גוף מקומי או בינלאומי שעושה, עלולה להביא למודל סומליה או אפגניסטן.
הניסיון ההיסטורי מוכיח שמאז אלכסנדר מוקדון במאה הרביעית לפני הספירה, כל צבא שהשתלט על אזור גיאוגרפי ועל האוכלוסייה היושבת בו הקים שלטון אזרחי-צבאי משלו, ורק אחרי שהתייצב, הועברה השליטה לגורמים מקומיים נאמנים שהיו שותפים של הכובש מההתחלה. בנות הברית נהגו כך בהצלחה במערב גרמניה וביפן אחרי מלחמת העולם השנייה, כולל בחינוך מחדש של האוכלוסייה לדמוקרטיה ולערכים הומניים.
לעומת זאת, במלחמות באפגניסטן ובעיראק במאה הנוכחית, ארה"ב הסתמכה כמעט מהתחלה על ממשל מקומי, ואת התוצאה הקטסטרופלית אנחנו מכירים. אפגניסטן נפלה לידי הטליבאן, ועיראק היא עדיין מדינה חסרת משילות בשל המשטר השיעי שהאמריקנים המליכו אחרי סדאם חוסיין. המפתיע הוא שממשל ביידן מציע לישראל את אותו מרשם עם הרשות הפלסטינית של אבו מאזן, תוך התעלמות מוחלטת מהאפשרות שהתוצאה תהיה דומה למה שמה שהשיגה וושינגטון באפגניסטן ובעיראק.
הממשל הצבאי הישראלי בעזה חייב להיות מוגבל בזמן. ישראל לא צריכה לשאוף לשליטה אזרחית קבועה ברצועה ובשום פנים ואופן לא להקים בה מחדש התנחלויות או לנסות לספח אותה. מעשים כאלה הם מרשם לאסון עתידי. אבל כדי לנצח במלחמה חייבים ממשל צבאי ברצועה, ועכשיו, כדי לא לאבד כליל את הלגיטימציה לחסל את חמאס צבאית, ואת האפשרות לחסל גם את שלטונו האזרחי.
