סגנית נשיא ארה"ב קמלה האריס נחשבה למינוי מרענן של המועמד לנשיאות ג'ו ביידן והפכה לראשונה בהיסטוריה של ארה"ב שמכהנת בתפקיד הזה כבת להורים ממוצא אפרו-אמריקני ודרום-מזרח-אסייתי. עבור המפלגה הדמוקרטית אלה מאפיינים המתאימים לתפישת עולמה לקידום נציגי מגדרים ומיעוטים שלא זכו עד כה לייצוג הולם. כל זה בנוסף לקורות החיים המרשימים שלה כמי שכיהנה כתובעת הכללית של קליפורניה ולאחר מכן כסנטורית מטעמה.
אולם לפי הסקרים היא נחשבת כיום לאחד מסיפורי האכזבה הגדולים של הממשל החדש. "לוס אנג'לס טיימס", העוקב אחר סקרי דעת הקהל הלאומיים, פרסם כי נכון ל-7 בדצמבר השנה רק ל-40% מהבוחרים הרשומים הייתה דעה חיובית על האריס ול-53% דעה שלילית. הנתונים האלה מציבים אותה כאחת מסגני הנשיאים הפחות פופולריים בתולדות הפוליטיקה בארה"ב.
פרשנים מונים לכך כמה סיבות הקשורות בהתנהלות לא מוצלחת. למשל, האריס מונתה בידי הנשיא לעסוק בבלימת ההגירה הבלתי חוקית מגבול מקסיקו, והתברר שכלל לא ביקרה שם במשך חודשים, מה שגרר ביקורת ציבורית חריפה. אולם בעיית הדימוי העיקרית שלה נובעת מיחסי אנוש מפוקפקים שנחשפו בלשכתה כולל פיטורי עובדים רבים. כתב העת "פוליטיקו" פרסם ביוני השנה מאמר שבו תוארה אווירה "מתוחה וקודרת... אנשים נזרקים מתחת לאוטובוס מלמעלה, יש פיוזים קצרים וזו סביבה פוגענית".
אפשר כמובן להציג את מאבקיה כעמדה עצמאית ראויה לשבח של פוליטיקאית השומרת על עקרונותיה. עם זאת, נוצר הרושם שיש פה ששון קרב עודף ורצון להתעמת עם פוליטיקאים ועובדי מדינה
וזה עוד כלום לעומת מה שמעבירים אותה בתקשורת הימנית-פופוליסטית, בואכה טראמפיסטית. למשל גרנט סטנצ'פילד, מנחה בערוץ הכבלים הימני "ניוזמקס", ששידר קטעים של האריס צוחקת והשווה אותה ל"מכשפה המרושעת מהמערב".
שרת החינוך יפעת שאשא ביטון אינה קמלה האריס, ומעמדה מן הסתם לא קרוב אפילו לסגנית נשיא ארה"ב, אבל בין השתיים יש בכל זאת כמה נקודות השקה. גם שאשא ביטון התקבלה בהתלהבות בראשית דרכה כפוליטיקאית - הן הודות לרהיטות ולרזומה שלה והן בזכות הרקע שבו גדלה. היא מזרחית, ילידת עיר הפיתוח קריית שמונה וגם בעלת דוקטורט בחינוך.
שאשא ביטון רכשה לה שם בגישה הלעומתית שגילתה מול ממשלתו של בנימין נתניהו בנושא הקורונה אף שהייתה אז חברת ליכוד. סקר שנערך אז צפה לה שמונה מנדטים לו תתמודד ברשימה עצמאית בראשותה. בבחירות האחרונות היא החליטה להצטרף לגדעון סער ול"תקווה חדשה", וההימור המושכל הזה הציב אותה בראש משרד החינוך.
אבל נדמה שיש לה בעייתה דומה לזו האריס, ביחסי האנוש שלה, וזו פוגעת בתדמיתה. הפיטורים בשבוע שעבר של מנכ"ל המשרד יגאל סלוביק – אדם שהיא עצמה מינתה לפני כמה חודשים - נעשו באופן מפוקפק. סלוביק הוקלט אומר ש"היא צועקת וצורחת על עובדים, הם מפחדים, הם סופגים את זה, אין להם ברירה". מנכ"ל משרד החינוך לשעבר שמואל אבואב הוסיף ש"אם שרת החינוך הגיעה למסקנה שהיא לא יכולה ליישר את ההדורים ולהתגבר על המחלוקות - קוראים לו ומסכמים לוחות זמנים. לא מפטרים את הצוות באישון לילה".
(צילום: ניצן דרור, משי בן עמי)
הגישה הזו של התנגשות מתמדת עם אנשים אינה חדשה. רק לפני כמה חודשים דווח שהיא דרשה לפטר את ראש שירותי בריאות הציבור במשרד הבריאות, ד"ר שרון אלרעי-פרייס, בגלל תמיכתה בהגבלות נוקשות יותר בטיפול במגפה. העובדה ששרה דורשת לפטר עובדת מדינה ממשרד אחר קוממה את שר הבריאות ניצן הורוביץ ואת ראש הממשלה נפתלי בנט שנחלצו להגן על אלרעי-פרייס. שאשא ביטון הכחישה שדרשה פיטורים, אבל שרים בממשלה אישרו זאת לכתבים.
העימות הבא שלה התעורר על רקע סוגיית חיסוני הילדים בבתי הספר. שאשא ביטון סרבה לחסן גורף של תלמידים בשעות הלימודים ובנט לא הסתיר את זעמו: "מה שיציל אותנו זה רק התחסנות ואני דורש שתיכנסו מתחת לאלונקה. זה לא מתקבל על הדעת שאתם לא מבינים שזו האחריות שלכם לא פחות מאשר של משרד הבריאות".
אפשר כמובן להציג את מאבקיה של שאשא-ביטון כעמדה עצמאית ראויה לשבח של פוליטיקאית השומרת על עקרונותיה, אף שטעתה לפחות בנושא של החיסון בבתי הספר. עם זאת, נוצר הרושם שיש פה ששון קרב עודף ורצון להתעמת עם פוליטיקאים ועובדי מדינה, לצורך או שלא לצורך, שנובע ממבנה האישיות שלה. הורוביץ הגדיר זאת באחת מישיבות הממשלה כך: "את תמיד מתנגדת להכול".
ד"ר ברוך לשםבמלאת 100 ימים לכהונת הממשלה ערך "אולפן שישי" סקר שבדק מה חושב הציבור על תפקוד השרים. שאשא ביטון זכתה ל-42 אחוזי תמיכה, אך 45 אחוזים מהנשאלים אמרו כי תפקודה רע. צריך לזכור שלציבור אין בדרך כלל מושג לגבי מה שמתרחש בתוך משרדי הממשלה, בעיקר לאחר זמן כהונה כה קצר, ובכל זאת, שאשא ביטון לא נתפשת כדמות שמייצרת אמון ואהדה.
לשרת החינוך של ישראל, כמו לקמלה האריס, יש עוד זמן רב כדי לשקם את תדמיתן עד לבחירות הבאות (אם יתקיימו במועדן בישראל). הבעיה היא שלא מדובר רק בתיקוני מדיניות, אלא גם בשיפוצי אופי.
- ד"ר ברוך לשם הוא מרצה בחוג לפוליטיקה ותקשורת במכללת הדסה ומחבר הספר: "נתניהו - בית ספר לשיווק פוליטי"
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
