פרשת האונס בשב"ס היא טריגר כואב לעוד נפגעות, ששתקו או הושתקו בזמן אמת, ונשאו בדממה את הפגיעה שאין לה מרפא. שבים ומציפים אותן הכאב, ההשפלה, הניצול, שיתוף הפעולה הנקלה של המערכת. הן גם אוזרות עוז לספר, לראשונה, את סיפורן. והסיפורים מושמעים. אלא שאם הם לא כוללים את שמו של המחבל ועבריין המין מחמוד עטאללה בפרט, או אסיר ביטחוני אחר בכלל, הם פשוט לא מתרוממים. לא זוכים אפילו לשמץ מהגינויים המזועזעים שקיבלו, בדין, סיפור עטאללה וסייעניו בכוחות הביטחון. למה? זה פשוט. כי בהן התעמרו והתעללו מפקדיהן ו"עמיתיהן" היהודים, לא האסירים הביטחוניים.
אצל קרן נויבך סיפרה צעירה בקול רועד איך כחיילת בשב"ס היא הייתה "צעצוע של הדרג הפיקודי". איך עברה התעמרות מינית בוטה, חוזרת ונשנית, מצד סוהרים ומפקדים. אצל רפי רשף קרה דבר מדהים: ביום שני התראיינה נוגה שרון, לשעבר קצינת רווחה בשב"ס, וסיפרה איך טיפלה בחיילת שהוטרדה בידי אסיר ביטחוני. למחרת, מן הסתם אחרי יממה מיוסרת, אזרה אומץ לשוב ולהתראיין, והפעם, בקול חנוק, לספר את סיפורה שלה: איך בעצמה הייתה קורבן להתעללות מינית ממושכת של מפקד אגף, ממונה עליה בכלא שאטה. איך זעקה והדפה אותו לעין כל, ואיך עברו חודשים עד שהורחק ממנה, וכמובן המשיך לשרת.
עשרות תלונות על פגיעה מינית מידי סוהרים, מפקדים, וגם מידי אסירים פליליים, מקצתם עברייני מין מורשעים. אבל למי אכפת מהנפגעות. הם לא מחבלים. סיפורה של נוגה שרון לא עבר בלי הערה נפסדת באולפן של גורס התלונות ח"כ אלעזר שטרן, ש"אולי זה חמור, אבל אי אפשר להשוות, והמקרה הנוכחי הוא פי כמה וכמה חמור יותר". למה?
פגשתי מאות קורבנות של עבירות מין ולא שמעתי מהן על חבלה פחותה בנשמתן ובגופן כשהמתעלל היה יהודי. אונס הוא אונס. מעשה נורא של בזיזת הגוף והנפש, תוך שהאדם הנתעב והשפל שמבצע אותו מנצל את כוחו, לפעמים המעמדי ולפעמים הפיזי, מול קורבנו החלש, ולעיתים קרובות, ממש כמו כאן, זוכה להגנה, הסתרה, וציפוף שורות של המערכת שבה הכל קרה. ואם כבר מדברים, פגיעה מידי אדם קרוב, אהוב או נערץ (מדריך, רב, דוד, פסיכולוג, מפקד, נשיא) נושאת בתוכה שברים ופציעות באזורים נוספים של הנפש המדממת ממילא.
חושף הפרשה, עיתונאי ynet לירן לוי, בדיון בכנסת
(צילום: ערוץ כנסת)
מה שראינו כאן היה "דיל" נתעב בין גברים, בשב"כ (על פי הפרסום של לירן לוי כאן אתמול) ובשב"ס, על גבן השחוח של נשים צעירות. וראו זה פלא, אויבים שתהום פעורה ביניהם מגיעים להסכמה מלבבת שנשים הן חפץ לשימוש.
פוליטיקאים שהאמפתיה שלהם לנפגעות היא אפס, ומעולם לא הוציאו הגה להגנתן, גם כשפרשיות אונס היו בפרופיל ציבורי גבוה במיוחד – ניעורו מרבצם. לפתע, תמימים שכמותם, הם מגלים שיש אונס בעולם. והם מזועזעים ורושפים: "בזיון", "חרפה", "זוועה", "כשל ערכי", "הפקרה פושעת", "פרשה אפלה ושחורה", "לדיראון עולם", "תרבות ארגונית פושעת".
ממש קואליציה פמיניסטית מחממת לב מקיר לקיר קמה לה פתאום, כשאונס נשזר בלאומנות, וכשאנחנו ערב פריימריז וערב בחירות. לשמוע אותם, ולייחל ולהתפלל שחלקיק קטן מהאש היוקדת הזאת, ימשיך לבעור מעתה ואילך, כדי להגן גם על נפגעות מידיהם של זמרים, כדורגלנים, פוליטיקאים, מנהלים, מפקדים, רבנים. שמשהו מזה יישאר גם כשהפוגעים לא יהיו מחבלים.
שלי יחימוביץצילום: אלכס קולומויסקימעולם לא הייתה הפוזיציה שקופה, כואבת ופוליטית כל כך. מה גם שבראש הפמיניסטים החדשים עומדים מי שהפרשה התרחשה בזמן שלטונם, כמו גם חשיפתה ב-2018 בידי לירן לוי. לא זוכרת אותם תובעים אז ועדת חקירה ממלכתית.
באופן אבסורדי, כל התגובות עכשיו הן תגובות ראויות. כך צריך להיות. גברים צריכים להיות חלק מהמאבק ההיסטורי הזה. הימין צריך להיות חלק ממנו. הנשיא יצחק הרצוג צריך לשאת תמיד הודעות נרגשות כאלה, לרבות השימוש הלא שגרתי במלה "בחילה", וראש הממשלה צריך לבקר בזירת האירוע כפי שעשה יאיר לפיד. עצוב שזה היה רק תיאטרון פוליטי חד-פעמי.
- שלי יחימוביץ היא עיתונאית, לשעבר יו"ר מפלגת העבודה
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
