הגינויים שלהם זוכים המפגינים נגד ההפיכה המשטרית מפי אנשי הקואליציה הזכירו לי תופעה הפוכה הקשורה בהתנהלות המשטר החדש בדרום אפריקה לאחר סיום האפרטהייד. במשך עשרות שנים המדינה הפלתה לא-לבנים: הם לא יכלו לבחור ולהיבחר לפרלמנט, גישתם למוסדות לימוד ולמקצועות הוגבלה, הם חויבו לגור באזורים נפרדים ויחסיהם עם לבנים הוגדרו בחוק. מדובר היה כנראה בדוגמה הבולטת ביותר של גזענות ממוסדת במחצית השנייה של המאה ה-20. גם מי שלא בקיא בדברי הימים של דרום אפריקה יכול לדמיין את הנחשלות, העוני וההשפלה שהמיטה השיטה על קורבנותיה.
ב-1994 הקיץ הקץ על השלטון ההוא. הלבנים, מעט יותר מעשירית האוכלוסייה, היו כאחד האדם, ונלסון מנדלה נבחר לנשיא הראשון של דרום אפריקה הדמוקרטית. כמנהיג מחתרת ששהה כמעט 30 שנה בכלא, כולל בעבודות פרך, ניתן היה להבין אילו נטר טינה לסוהריו ולשולחיהם. אבל בגדולתו ובתבונתו, וחרף ביקורת קשה ומתמשכת מצד עמיתים למאבק, הוא פעל בעקביות להשלמה בין קבוצות אוכלוסייה שעד אז היו עוינות. אז הוא נקט מחוות פיוס, קרא לשחורים לא לנקום בלבנים ומינה לסגנו את הנשיא הלבן האחרון, פרדריק וילם דה קלרק.
הסרט "אינוויקטוס" (הבלתי מנוצח) של קלינט איסטווד, בכיכובם של מורגן פרימן ומט דיימון, מתאר מחווה אחת כזאת. מנדלה לא רק נכח במשחק של נבחרת דרום אפריקה ברוגבי - שנחשב ספורט לבן והיה מזוהה עם השלטון הישן - אלא אף לבש סווטשירט וכובע של הנבחרת במעמד הענקת הגביע לקפטן פרנסואה פינאר. רק בעלי לב אבן לא דמעו נוכח המסר המפייס והמפויס של אחדות ששידר באותו מעמד, הן לשחורים והן ללבנים.
מנדלה פרש מהנשיאות ב-1999. לדרום אפריקה יש עדיין לא מעט בעיות, אבל המנהיגים שבאו בעקבותיו מקפידים כמוהו לדחות כל דרישה להאשים בהן את השלטון הלבן, שהוחלף לפני שלושה עשורים. ואצלנו? להבדיל וכו', לפני 46 שנה, יותר מחצי שנות המדינה, התרחש מהפך פוליטי. הליכוד עמד מאז בראש רוב הממשלות, ומרכיבים זהים או דומים לחברי הקואליציה הנוכחית היו שותפים במרביתן. ממשלה נבחרת מקבלת כוח ועליה האחריות לנעשה במדינה. היא שקובעת מזה את סדרי העדיפות המדיניים, התקציביים והביטחוניים, והיא שמציעה וממנה נושאי תפקידים שיבצעו את החלטותיה. אבל פלגנות וסיסמאות מחייבים פחות מאמץ מאשר תיקון ואחריות.
במדינה כשלנו, בעלת קווי שסע מובנים, קל להעמיק אותם. נוח להפנות אצבע מאשימה ומקטבת לעבר "אחר" כלשהו, שאם אי פעם פעל כפי שיש המייחסים לו, הרי בעשורים האחרונים נחלשו ונמוגו ההשפעה והעשייה שלו ביחס לבעלי הכוח האמיתיים. התוצאה היא שטייסים בחיל האוויר מכונים "בוגדים", מותחי ביקורת ומפגינים הם "אנרכיסטים" (דרוש כאן שיעור במדע המדינה), יש גם "פריווילגים", וח"כ שעונד על פרק ידו שעון קרטייה מאשים את המפגינים בבעלות על שעוני רולקס (הסווטש שלי עלה 330 שקל).
טובה הרצלהסגנון המסכסך והשיח הרעיל מן הסתם לא התחילו עם ניסיון ההפיכה המשטרית. כבר ב-1997, שנה אחרי שנבחר לראשונה, לחש מי שאז והיום מכהן כראש ממשלה - יותר זמן מכל קודמיו - באוזני רב מוכר ש"אנשי השמאל שכחו מה זה להיות יהודים", מאחר שלכאורה הפקידו את ביטחונם בידי אחרים. זו אמירה קצרה וקליטה, אולי אפילו משכנעת, עד שעוצרים לחשוב: אבל מה זאת אומרת? מי הם אנשי השמאל הללו? שמא כל המיליונים שאינם שותפיו לדרך שכחו מה זה להיות יהודים? ומבלי להתייחס להתנהלותו האישית של המאשים, למה בדיוק כוונתו ב"להיות יהודי"?
ביום חמישי הקרוב, 27 באפריל, המועד שבו התקיימו שם לראשונה בחירות דמוקרטיות, יצוין בדרום אפריקה יום החירות. יום קודם תציין ישראל את יום העצמאות. היא עומדת בפני אתגרים קשים – חוקתיים, חברתיים, ביטחוניים וכלכליים. יש החוששים שהם קיומיים. בעת הזו, בפרוס שנת 76 לעצמאותנו, אנחנו זקוקים למנהיגות נוסח מנדלה, כזאת שפועלת לפיוס, יודעת להתעלות מעל חשבונות העבר ומשכילה לדחות את דרישות הקיצוניים. אנו זקוקים להנהגה שנוטלת אחריות למעשיה ואינה מאשימה אחרים במחדליה, פועלת בהגינות כלפי כולם, לא רק כלפי תומכיה, ומנהלת שיח חיובי ובונה. לו יהי.
- טובה הרצל כיהנה כשגרירת ישראל בדרום אפריקה
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
