הקיטוב, הפרגמנטציה וחוסר היציבות המתבטאים בשרשרת הבחירות בישראל אינם נחלתן הבלעדית של המפלגות הציוניות והיהודיות, ותופעות דומות מאפיינות גם את הפוליטיקה הערבית. אמנם זו מושפעת מהתמורות והשינויים במערכת הפוליטית הכללית ומאי השוויון המבני במדינה, אך מה שמשפיע יותר מכל על התנהגות הבוחרים הערבים קשור בראש ובראשונה לפוליטיקה הבין-מפלגתית והפנים-מפלגתית, ולדינמיקה הפנימית בין השחקנים והסוכנים השונים הפועלים בתוך הרשימה המשותפת ורע"מ.
את השינוי הגדול הובילו איימן עודה והרשימה המשותפת בראשו. הקמתה ב-2015 הביאה לא רק לשינוי משמעותי בשיעור ובדפוסי ההצבעה בחברה הערבית, אלא גם לשיח פוליטי חדש. לצד עלייה בשיעורי ההצבעה אחרי שנים של ירידה בשיעור ההצבעה (2013-2001) ובתמיכה במפלגות ציוניות, נרשם עודה שינוי משמעותי בסדר היום של הערבים בישראל.
עודה הציע גישה יותר ריאלית לפוליטיקה, אך שמר על נימה ביקורתית כלפי זהות המדינה וההסדרים המכוננים בה. כלומר, הוא הציב בראש את פתרון המצוקות היומיומיות המדאיגות את הציבור הערבי, אך עם תביעה בלתי מסויגת לשינוי אופיה וזהותה של המדינה. לצד השוויון האזרחי, תבע עודה שוויון לאומי וסיום הכיבוש. נאמן לקו הזה הוא תר אחר שיתופי פעולה עם מפלגות השמאל הציוני, וב-2019 אף המליץ בפני הנשיא על מועמד הגוש מרכז-שמאל, בני גנץ, להרכבת הממשלה.
ההסתייגות של גנץ מההמלצה סללה את הדרך לסוג נוסף של פוליטיקה, שאותו הוביל מנסור עבאס ברע"מ. גם הוא ריאליסט, אך יותר פרגמטי ופחות ביקורתי כלפי זהותה ואופיה של המדינה. כמו עודה, הוא חותר לפתרון מצבור הבעיות הכלכליות והחברתיות של האזרחים הערבים, אך בשונה ממנו, גישתו אינה הוליסטית. הוא לא עסוק בשאלת זהות המדינה, וגם לא בשאלות חשובות כמו הכיבוש, מכיוון שלדידו אלה בעיות שלערבים אין השפעה עליהן.
עבאס לא סבור שהשונות הפנימית בין זרמיה של התנועה הציונית רלבנטית לפוליטיקה שעל הערבים לאמץ. מבחינתו, מי שמגלה נכונות לשיתוף פעולה עם האזרחים הערבים, ורצון אמיתי לפתרון מכלול הבעיות המדאיגות אותם, הוא שותף פוטנציאלי. השינוי שהוביל בא לידי ביטוי הן בניהול משא ומתן עם בנימין נתניהו, ובעיקר בכניסתו לקואליציה של ממשלת בנט-לפיד.
עבאס לאורבך: "הניסוי הצליח. הקמנו ממשלה מיוחדת"
(צילום: גו לייב)
הפרויקטים של עודה ושל עבאס זוכים לביקורת ברחוב הערבי. למרות תוכנית החומש החדשה והשותפות בקואליציה, התוצאות שהשיג נתפסות כמועטות, ויחד עם ההכרה שלו במדינה היהודית הוא עורר מידה לא מבוטלת של אכזבה וכעס. חלקים גדולים בציבור סבורים שאין למעשה טעם ללכת ולהצביע. שיעור ההצבעה המסתמן בחברה הערבית לקראת מערכת בחירות 2022 ירד באופן ניכר, ולפי כל הסקרים והאינדיקציות מהשטח הוא ינוע סביב 35%.
לנתון הזה יש גורמים נוספים: הפירוק של הרשימה המשותפת, ההכפשות ההדדיות בין הפוליטיקאים והמפלגות וחולשתו של גוש המרכז-שמאל שלא מצליח להציב אלטרנטיבה לימין. יתרה מכך, חוסר היציבות והיעדר המשילות לא מאפשרים למפלגות ולחברי הכנסת הערבים לקדם יוזמות, תוכניות והצעות חוק שיטיבו עם הבוחרים שלהם.
הירידה המטאורית הצפויה בשיעורי ההצבעה בקרב האזרחים הערבים, ושאלת ייצוגם בכנסת ללא קשר לזהות המנצח או המפסיד בבחירות הכלליות, הן סכנות האורבות למערכת הפוליטית בכללותה. שיעור הצבעה נמוך, בשילוב ההצהרות שלפיהן אין לנבחרי הציבור הערבי מקום בקרב מקבלי ההחלטות, עלול להוביל לעוד הצהרות והצעות חוק פופוליסטיות וגזעניות. אלה לא רק יסיגו לאחור את מעמד האזרחים הערבים, אלא עלולים לפגוע גם באזרחים היהודים.
ד"ר מוחמד ח'לאילה לכן, על הפוליטיקאים הערבים להפנים את האפשרות שמה שהיה הוא לא מה שיהיה, וכי העניינים עלולים להידרדר בקרוב מאוד. הכרה כזו צריכה לבוא לידי ביטוי, בין השאר, בקמפיין הבחירות ובאמנה שעליהם לקבל על עצמם בנוגע ליחסים בין המפלגות המייצגות את הציבור הערבי.
גם על הפוליטיקאים היהודים לנקוט מעשה ולהחזיר תקווה לחברה הערבית. לערבים בישראל יש ערך אלקטורלי חשוב ויכולת לשנות את הפוליטיקה ללא קשר ליכולת שלהם להשתלב בעשייה הקואליציונית באופן שהם רוצים. לנוכח הסכנה הממשית שייאוש הערבים יוביל לשיעור הצבעה נמוך, שיקום התקווה שלהם הוא גם התקווה שנותרה לכל אזרחי ישראל.
- ד"ר מוחמד ח'לאילה הוא חוקר בתוכנית לחברה הערבית במכון הישראלי לדמוקרטיה ומרצה באוניברסיטת חיפה
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
