לאורך כל שנות ילדותה ספגה הדס אלימות קשה מהוריה. "הזיכרון הראשון שיש לי מהאלימות הוא מגיל שנתיים", היא מספרת. "והיא נמשכה יותר מ-20 שנה. אגרופים, מכות מחגורה, מנעליים, כוויות מידיים על הגז, תלישת שיערות מהקרקפת, דפיקת הראש בברז של האמבטיה, הרעבה נוראית, קללות איומות.
"האלימות הייתה משני ההורים. אמא שלי חוותה אלימות גם מאבא, והיא העבירה את האלימות בצורה מאוד קשה כלפינו. במשך שנים התפללתי שמישהו יוציא אותי מהבית הזה, אבל הרגשתי שקופה. ייחלתי שמישהו יבוא וישאל אותי מה עובר עליי, שיציע עזרה, אבל כל מי שידע, שתק. גננות, מורות, שכנים, קרובי משפחה - אף אחד לא עשה כלום.
"היה מקרה שאבי איים עליי באקדח כי אמי איימה שתעזוב אותו. הייתי משוכנעת שהוא יורה בי. הגעתי לבית ספר נסערת, וניגשה אליי מורה בפעם הראשונה ושאלה אותי אם יש בעיות בבית. אמרתי שכן, אבל היא לא נתנה לי לבטא את מה שאני עוברת, אמרה לי 'טוב, בטח ההורים קצת רבו', זה פירק אותי. במשך שנים אחר כך נמנעתי מלדבר על זה. למעשה, חוץ מבן זוגי לא דיברתי על זה עם אף אחד במהלך עשרות שנים".
הטראומה מלווה את הדס עד היום. "אני יודעת שהיום הוא כבר לא יכול לפגוע בי, אבל עד היום יש לי פחד, הוא משתק אותי. אני מוכרת כפוסט טראומטית. זה השפיע עליי מאוד בריאותית. אני סובלת ממחלות אוטואימוניות שהתפרצו אצלי לאורך השנים והמצב הנפשי שלי בעליות וירידות. זה לחיות בתוך הטראומה".
סומכים על החושים
יותר מ-30 שנים חלפו מאז שנאלצה הדס לעבור את הסיוט הזה, לגמרי לבדה, והמערכת עדיין לא השכילה להכשיר אנשי מקצוע שבאים במגע עם ילדים לזהות ולסייע במצבי מצוקה. "יש כשל ביכולת של הגורמים הציבוריים בישראל, משרדי החינוך והבריאות, לזהות ילדים שחשופים לאלימות ולהפנות אותם לטיפול", מתואר בדוח חדש של ויצו שפורסם לקראת יום המאבק באלימות נגד נשים.
להערכת הגורמים המקצועיים בויצו, יותר מחצי מיליון ילדים חשופים לאלימות בישראל - כ-16% מכלל אוכלוסיית הילדים. אלא שנוכח תת דיווח של תופעת האלימות במשפחה, המספרים של הילדים החשופים לאלימות ואינם מקבלים טיפול גבוהים בהרבה. "לפי דיווחי משרד הרווחה, בשנת 2021 טופלו במקלטים ובמרכזים למניעה ולטיפול באלימות רק 1,976 ילדים", צויין בדוח. "זהו מספר זעום ביחס למספר הילדים החשופים לאלימות, הנאמד בכ-600,000 ילדים".
טלי ויסמן, עובדת סוציאלית ופסיכותרפיסטית, מנהלת תחום מניעת אלימות, פיתוח תוכן והכשרות בויצו, מסבירה כי לא קיים היום שום קורס במסגרת ההכשרה של אנשי מקצוע שבאים במגע עם ילדים לזיהוי ומתן מענה למצוקה. "בין אם זה אחיות בריאות הציבור של ילדים, או מערכת החינוך, גננות ומורות, שאלו הדמויות שילד רגיל במערכת הציבורית בישראל פוגש.
"בעצם אנחנו סומכים על החושים, הרגישות והאומץ שלהם לשאול, כי אין להם כלים לאיתור, זיהוי ותשאול נכון ומותאם לילדים. הרבה פעמים אנשי מקצוע, גם אם הם מרגישים שילד במצוקה, לא יודעים איך לגשת אליו, בין היתר כי הם לא יודעים איזה מענה בכלל הם יכולים להציע לו".
לדבריה, המשמעות היא תת איתור של ילדים נפגעי אלימות במשפחה. "זה מצב שמאפשר להורים להמשיך את הדינמיקה של קשר השתיקה, בין אנשי המקצוע שמפחדים לשאול לבין ההורים שלא רוצים להיחשף ולבקש עזרה. זו חייבת להיות הכשרה חובה גם לכל אחיות טיפות חלב, לכל הגננות, לכל המחנכות וצוותי ההוראה, שכוללת ידע על התופעה, היכרות עם המענים בשטח, ופרקטיקות תשאול ודיבוב שיגייסו אותם לטיפול ולא יבריחו אותם".
מהדוח עולה כי גם הילדים שיאותרו ויופנו לטיפול יפגשו חסמים שיפגעו ביכולת לתת להם טיפול מיטבי. "צריך לאייש את המרכזים למניעת אלימות במשפחה ואת התקנים של העובדים הסוציאליים המטפלים בילדים כיוון שאנחנו יודעים שיש היום בעיה שגם אם יש תקנים לטיפול, הם לא מאוישים בגלל משבר השכר", מגיבה ויסמן לדברים. בנוסף, על מנת שמרכז יוכל לטפל בילד, נדרשת הסכמת שני ההורים. "זהו חסם מרכזי לטיפול", נכתב בדוח, "שכן במקרים רבים יש התנגדות של אחד ההורים לטיפול".
5 צפייה בגלריה
"חשיפה לאלימות בני זוג מתועדת משפיעה על התפתחות ילדים". אילוסטרציה
(צילום: shutterstock)
מתעלמים מהילדים הנפגעים
בשנים האחרונות מתחזקת ההבנה שאלימות במשפחה פוגעת בתפקוד התקין של כל חברי התא המשפחתי ולא רק בקורבנות הישירים לאלימות. כך שילדים שנחשפים לאלימות, גם אם הם לא סופגים אותה באופן ישיר, נפגעים ממנה.
"חשיפה של ילדים לאלימות בני זוג מתועדת במחקרים כגורם בעל השלכות משמעותיות על התפתחותם", נכתב במחקר חדש של ד"ר קרני קריגל, מהמחלקה לסוציולוגיה ולאנתרופולוגיה באוניברסיטת בר אילן וד"ר עדינה הופנונג אסולין, מבית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטה העברית בירושלים, שבחן את התופעה. "עם זאת, לרוב ההתייחסות המוסדית תופסת את הילדים כעדים, חשופים או נפגעים משניים בלבד, ולא כנפגעים ישירים מהאלימות".
המחקר מצביע על כך שאלימות בני זוג אינה תחומה לגבולות הקשר הזוגי, אלא מתפשטת למרחב של הילדים ובעלת השלכות משמעותיות עליהם. מתוארים בו נזקים רבים שסופגים הילדים בעקבות חשיפתם לאלימות בני הזוג, ביניהם קשיי הסתגלות למסגרות, בעיות בריאות, התקפי זעם, התנהגות אלימה בבית הספר, בעיות רגשיות, חוסר ביטחון ועוד. "יש צורך לאמץ מדיניות המכירה בילדים החיים בצל אלימות בני זוג כנפגעים ישירים ממנה", נכתב. "בהמשך לכך יש לאמץ דרכי התערבות הנותנות מענה לצורכי הילדים והאמהות, ולהפנות משאבים ייעודיים לצורך שיקומם".
אנחנו מזדעזעים במקרי קיצון כמו המקרה של בנה הפעוט של שירה איסקוב שהיה עד לניסיון לרצח, או בנותיה של רבאב אבו סיאם שהיו נוכחות כשאמן נורתה למוות, אבל ישנם ילדים שנחשפים במשך שנים על גבי שנים לאלימות, איומים ופחד בלתי פוסק לחיים של אמם.
"מחקרים בינלאומיים אומרים שמחצית מהפעמים שיש אלימות בין בני הזוג הילדים נוכחים, אבל הקול של הילדים הרבה פעמים מושתק", אומרת ד"ר קריגל. "כשמדברים על אלימות בין בני זוג מתייחסים לבני הזוג - מי הפוגע ומי הנפגע, אבל מתעלמים ממי שנמצאים שם ורואים הכול כי האלימות כביכול לא מופנית ישירות אליהם. העדויות גם מהמחקר הבינלאומי וגם מהמחקר שלי הוא שהילדים לא מהווים חסם או גורם מעכב לאלימות. הם לרוב נמצאים שם, אבל מתייחסים אליהם כעדים, כפסיביים, או כנפגעים משניים בנסיבות. לא מכירים באופן מלא בזכויות שלהם כנפגעים. המחקר מראה שחייבים להתייחס אליהם כך".
5 צפייה בגלריה
"לא הייתה לי תחושת ביטחון. יש לזה השלכות שאני עדיין מתמודד איתן". אייל
(צילום: אביהו שפירא)
כיתה א' במקלט
אייל (31) חווה על בשרו את ההשפעות של ילדות לצד זוגיות אלימה. "האווירה בבית נהייתה מתוחה כי לאבא שלי היה עסק שנכשל, וזה הכניס את ההורים לבעיות כלכליות", הוא משחזר. התחיל שיח לא נעים בבית שהתפתח לשיח אלים. אמא שלי התחילה לחשוב על לעזוב את הבית, אבא לא רצה שזה יקרה והתחיל לאיים עליה. יצא נגדו צו הרחקה, אבל זה לא מנע ממנו להכות אותה, לאזוק אותה ולקחת אותה מהבית לבית של קרובת משפחה. אני עד היום לא יודע מה הוא תיכנן לעשות שם ולמה זה יכול היה להתגלגל, אבל בגלל האירוע הזה את כיתה א' העברתי במקלט לנשים נפגעות אלימות במשפחה".
עם ההשלכות של השנים שבהן נחשף לזוגיות אלימה, התמודד אייל במשך שנים, גם כאדם בוגר. "שנים שלא הייתה לי תחושת ביטחון, שלא הייתה לי תחושה של בית, יש לזה השלכות רגשיות שאני עדיין מתמודד איתן. מבחינה רגשית אפשר להגיד שהסיפורים הללו העלו בי פחדים קיומיים. לא שקלתי להתאבד, אבל הייתי צריך לגייס הרבה מוטיבציה כדי לחיות".
נורות האזהרה
סימנים המאפיינים ילדים החשופים לאלימות:
• היעדרויות מרובות מהמסגרת החינוכית.
• בקשות ללכת הביתה באמצע היום בשל כאב פיזי.
• הסתגרות, חשדנות, הימנעות מאינטראקציות חברתיות באופן שמונע אירוח חברים בבית.
• ילדים שקטים מאוד, ניסיון לשאת חן ולהימנע מקונפליקטים לצד תחושת סוד שאופף אותם.
• ילדים שנראים עייפים, מודאגים ועצובים באופן עקבי, מאופיינים בחולמנות וניתוקים.
• ילדים הוריים — תפקוד בוגר שאינו מותאם גיל.
• בעיות ריכוז וציונים נמוכים ביחס לפוטנציאל.
• ילדים שנוטים "לשבור כלים". שינויים חדים במצב הרוח.
• תוקפנות גבוהה ותנודתיות בין קורבנות ותוקפנות.
באדיבות ויצו.
