יומיים לפני שאנחנו מציינים שנה למלחמת חרבות ברזל, אנחנו מגלים שגם בדברים הקטנים ביותר אין שום שינוי. שנה. שנה שלמה לא הספיקה לממשלת ישראל להפיק לקחים ולשנות נהלים כשחיילים שנקראים בצו 8 למערכה נוספת בצפון. אותם חיילים - סדיר ומילואים, מוצאים את עצמם חסרי אונים מול מדינה שלא מספקת להם תחבורה. האירוע של החג הזה מוציא מן הכלים ומן הדעת. דבר לא למדנו מקטן ועד גדול וזה לא פלאשבק, זו המציאות.
יש כל כך הרבה שאלות שאין להן תשובות. איך יכול להיות שמדינה שמגייסת חיילים בזמן מלחמה, במצב חירום של איום על ארצנו, לא דואגת להם לתחבורה.איך יכול להיות שבדיוק אותו אירוע של מצוקת התניידות בזמן חירום חוזר על עצמו אחרי שנה ושוב אין מדינה? מדוע שוב האזרחים מוצאים עצמם יתומים ונאלצים לייצר לעצמם פתרונות התנדבותיים כמו "אחים לנשק" או אנשים טובים באמצע הדרך?
לא הגיוני שצה"ל צריך כחלופה לסירובו של משרד התחבורה לקחת על עצמו עוד משימה ולהפעיל מערך היסעים מוגבר ואפילו לשלוח מוניות בהתאם לדרישת היחידות. אין לצה"ל מספיק גזרות לחימה? אין זה מספיק שצה"ל נלחם מול חמאס, החותים, בשטחי יהודה ושומרון, מול חיזבאללה, עיראק וכמובן איראן, וכעת הוא צריך להילחם גם מול מירי רגב ומשרד התחבורה?
איך ייתכן שהמחדל של התניידות בשעת חירום חוזר על עצמו שוב אחרי שנה? התשובה מונחת בגוף השאלה - אף אחד לא לקח אחריות בממשלה, לא התפטר ולא הוקמה ועדת חקירה. אז אל תצפו למציאות חדשה תיקון הטעויות או שיפור היכולות. כך גם הפוליטיקה נשארה אותה פוליטיקה זו שתצדיק כל פעולה או במקרה הזה אי פעולה למען הישרדותה של הממשלה כי זו בעצם המטרה העליונה. אל תדאגו, למי שייתקע בהגעה או בחזרה מאומן, ידאגו מהר יותר ויחוללו משברים עמוקים יותר מאשר לחייל או מילואימניק שלא היה לו ניוד לבסיסו בחג.
הפתרונות? נמצאים בהישג יד
יש אוטובוסים, יש מטוסים אבל מירי רגב ומשרד התחבורה נמנעים מלהפעיל ולסייע למילואימניקים שקיבלו צו 8 וצריכים לחזור לישראל כשהשמיים בישראל נסגרים עקב טילים וכטב"מים. כי בישראל, אירועי השבעה באוקטובר, חטופים ונרצחים, יהיו כמה שיהיו ,לא מפילים אסימונים ולא מדליקים אורות אדומים. האירועים, חמורים ככל שיהיו, לא מספיק מהותיים על מנת שישתנו פה הדברים.
אם אפשר להפעיל צופרי אזעקה בשבת אפשר להפעיל מערך אוטובוסים, רכבות או כל מערך תחבורה בחירום. וכמו שכולם יודעים להיות תחת כיפת הברזל ללא הבחנה כך גם כולם צריכים להיות תחת האלונקה
אירוע האוטובוסים מציג מציאות הזויה שמתנגשת בתוך עצמה. איך מדינה שמסוגלת ליירט מאות טילים מאיראן ולהמציא אירוע גאוני של פיצוץ אלפי ביפרים בלבנון לא מסוגלת גם לשלוח אוטובוסים לחיילים? נדמה שאנחנו מצטיינים בהיי-טק וחשיבה מורכבת אבל כושלים בבייסיק .
אנחנו כל כך מתורגלים בחשיבה מורכבת אבל שוכחים שגם אחד ועוד אחד צריך לעשות, אם זה אוטובוס לחיילים או פשוט להבין שאם חמאס מתאמנים על הגדר זה מהותי וזה לא סתם כי הם משועממים. אי אפשר להיות סטארט אפ ניישן ובמקביל ליפול לליקויים של התנהלות של ארגוני הסעות.
דנה פאן לוזוןצילום: ניר קידראם זה לא היה ברור עד כה, נציין כי הגיע הזמן להבין שאם אפשר להפעיל צופרי אזעקה וליירט טילים וכטב"מים בשבת, אפשר להפעיל מערך אוטובוסים, רכבות או כל מערך תחבורה בבכל רגע כי זו שעת חירום. וכמו שכולם יודעים להיות תחת כיפת הברזל ללא הבחנה כך גם כולם צריכים להיות תחת האלונקה.
הכותבת היא אשת תקשורת, פרשנית ,בעלת תואר ראשון בפסיכולוגיה תקשורת וכלכלה ותואר שני בפסיכולוגיה חברתית פוליטית מהאוניברסיטה העברית. מרצה במכללת אונו.
