שני חברים יצאו לדרך. האחד חזר, השני לא. במקום זאת, גופתו המחוררת מכדורים נמצאה יומיים אחר כך, סמוך למקום שבו השניים נראו בפעם האחרונה. 16 דקות בלבד הם ירדו מתחת לרדאר – או במשמעות הביטוי בימינו, לא נקלטו במצלמות. מה קרה באותן דקות גורליות? הם יצאו לנסיעה יחד, יושבים זה לצד זה. אחד נוהג, השני בכיסא שלצידו. בוודאי שוחחו ביניהם. אולי אפילו צחקו. עצרו בתחנת דלק, תדלקו, קנו שתייה קלה. לאחר מכן המשיכו בנסיעה. חצו יחד פסי רכבת.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
כתבות קודמות במדור "ברומו של אולם":
16 דקות אחר כך, אותו הרכב חצה שוב את אותם פסי רכבת בכיוון ההפוך, אולם הפעם רק אחד מהם ישב בו. הכיסא שליד הנהג היה ריק. מדובר באירוע שמזכיר תרגיל פשוט בשנה א' בלימודי משפט פלילי. שניים נכנסים למקום מסוים, רק אחד יוצא ממנו בחיים. האם ברור שהשני הוא הרוצח? בתיק הזה יש כמה ראיות נסיבתיות נוספות - שרידי ירי, התנהגות מחשידה - אבל בסוף הכול מתנקז לאותן 16 דקות.
האם יכול היה הנאשם להספיק להגיע לשטח פתוח, לצאת מהרכב, לירות בחברו הטוב למוות, להפשיט את הגופה, להזיז אותה ולכסות בעפר ולשוב לפסי הרכבת – כל זה ב-16 דקות? ואם כן, למה? הרי הם היו חברים טובים. ישנו זה אצל זה. סמכו זה על זה. צחקו יחד. אולי כי היו עבריינים? אולי היה זה חיסול מוזמן, "כיפה אדומה", ואם כן, איך עושים דבר כזה לחבר?
הזירה בה נמצאה גופתו של סוגומונוב
(צילום: רענן בן צור)
לא לכל השאלות בתיק הזה יש תשובות. נראה שלעולם לא יהיו. יש נאשם, שכבר שנה נמצא במעצר, מכחיש מכל וכול שביצע את הרצח אבל לא מספר מי כן. יש משפחה כואבת, שאיבדה בן יקר. יש חוקרי משטרה, תובעים, סנגורים. ויש שופטים, שיצטרכו להכריע מה קרה באותן 16 דקות גם בלי שיהיו להם תשובות לכל השאלות. כולם התכנסו באותה השעה ובאותו היום באולם אחד, בבית המשפט המחוזי בעיר לוד. דיון הוכחות ראשון בתיק הרצח של סרגיי סוגומונוב.
דרך ארוכה עשה הנאשם, משה אייל המכונה "מושמוש", כדי להגיע לבית המשפט. הוא יצא מכלא שאטה בצפון הארץ, שם הוא מרצה עונש מאסר בגין עבירות נשק, יומיים קודם לכן, ברכב "פוסטה". הוא לן במשך שני לילות בבית המעצר ניצן, כי כך מכתיבים השיקולים הלוגיסטיים של יחידת נחשון, יחידת הליווי והאבטחה של שירות בתי הסוהר.
אייל נכנס לאולם, לובש מעיל פוך שחור, ידיו בכיסים, רגליו אזוקות בשלשלאות. הוא מתיישב על ספסל בתא הנאשמים, אבל הוא לא ימשיך לשבת עוד זמן רב. את רוב הדיון יבלה בעמידה. הבעת פניו ושילוב הידיים האגבי ינסו לשדר אדישות, אבל הנדנוד העצבני מרגל לרגל יסגיר שהוא דרוך וקשוב לכל מילה שנאמרת באולם. הוא כבר נשפט בעבר, נמצא אשם, נכלא. נשק עבר לידו מיד ליד. ירו עליו. חייו סובבים סביב אנשים מסוכנים. אבל הפעם הוא עומד למשפט חייו. משפט רצח.
כתב האישום שהוגש נגדו פשוט: בין הנאשם מושמוש (33), עבריין מוכר בנתניה, לבין המנוח סרגיי סוגומונוב (55), תושב חולון שהיה מוכר למשטרה מתחום הסמים והרכוש, הייתה היכרות מוקדמת. מסיבה לא ידועה, בליבו של הנאשם גמלה ההחלטה להמית את חברו. לשם כך הוא הצטייד באקדח 9 מ"מ ובתחמושת. בליל קיץ, 20 ביולי 2021, הוא החליט להוציא את תוכניתו לפועל. השניים נסעו ברכב סיטרואן של המנוח. ב-22:47 הם נכנסו לתחנת דלק ליד קיבוץ יקום. שם, הנאשם נכנס לחנות הנוחות וקנה שתייה קלה, בעוד המנוח מילא את מכל הדלק של הסיטרואן.
ב-22:52 יצאו השניים ברכב מתחנת הדלק, כשהמנוח נוהג, ונסעו לכיוון דרום, בכביש צידי המקביל לכביש מספר 2. ב-22:59 חצה הסיטרואן מפגש של הכביש עם מסילת רכבת. עד כאן הרכב עוד נקלט במצלמות אבטחה. החלק הבא בכתב האישום הוא כזה שלא צולם, וגם אין לו עדים. נטען שכעבור נסיעה קצרה, כ-900 מטר, במקום מבודד לא הרחק ממושב בני ציון, הרכב נעצר ומושמוש וסרגיי יצאו ממנו.
שם, סמוך לתלולית עפר לצד הדרך, שלף הנאשם את האקדח וירה לעבר חברו לפחות ארבעה כדורים, ששניים מהם פגעו בו. אחד בגולגולת, עם מעבר ישיר ברקמת המוח. השני בגב, והוא עבר בלב, באבי העורקים ובכבד. לאחר מכן השאיר הנאשם את גופת המנוח סמוך לתלולית עפר, כשהיא בתחתונים בלבד. לא ידוע אם סוגומונוב התפשט בעצמו בעודו בחייו או שהבגדים הוסרו ממנו לאחר המוות. בכל אופן, כך נטען, הנאשם כיסה את הגופה בעפר ובאדמה שהיו במקום.
לאחר הטמנת הגופה, על פי כתב האישום, הנאשם, שלא היה לו רישיון נהיגה ונהג להתנייד במוניות, נכנס לסיטרואן של חברו ונסע מהמקום. ב-23:15 הוא תועד חוצה שוב את מסילת הרכבת, בכיוון ההפוך, הפעם לבדו. הוא נסע לעירו נתניה, שם החנה את הרכב ברחוב, נעל אותו, הזמין מונית ונסע הביתה. בבוקר שלמחרת מתנדב משטרה שיצא לריצה מצא תיק עם מסמכים אישיים של סוגומונוב. יום אחר כך הודיעו בני משפחתו של סוגומונוב על היעדרותו. ב-24 ביולי נמצאה גופתו.
"בית המשפט!" - הקהל המועט באולם קם על רגליו, ושלושת השופטים נכנסים לאולם. "בוקר טוב, אנחנו בתיק פלילי חמור 47193-02-22, מדינת ישראל נגד משה אייל, ואנחנו עם דברי הפתיחה מטעם המאשימה, בבקשה מר רינצקי", פותח את הבוקר ראש הרכב השופטים, חגי טרסי. התובע, עו"ד אורי רינצקי, קם על רגליו, מסדר גלימה שחורה ומתחיל בנאום הפתיחה שלו, שמלווה במצגת יצירתית שמשודרת על מסך טלוויזיה גדול התלוי מעל ראשו של הנאשם.
"אני אומר את מה שבית המשפט כבר יודע. מדובר בתיק נסיבתי טהור. אין לנו עד ראייה שראה את ביצוע הרצח, אין לנו את האקדח המעשן. יש לנו סיפור משנה א' בלימודי משפט. שני אנשים שנכנסים לתוך מקום, ורק אדם אחד יוצא. אנחנו יודעים שהנאשם, ברגיל, מתנהל במוניות. הנאשם גם הודה שהוא פסול מנהיגה. אנחנו נטען שחלק מההתנהלות המפלילה שלו זה שהוא לוקח את הרכב מהזירה ונוהג בו, בניגוד להתנהלות הרגילה שלו.
"את הרכב הוא משאיר במקום לכאורה שלא קשור לשום מקום, נעול וללא מפתח. המפתח לא נמצא עד היום. אנחנו יודעים שבמושב האחורי של המונית שבה הוא נסע נמצאו טביעות אצבעות של הנאשם וגם שרידי ירי. נמצאו גם שרידי ירי ברכב של המנוח. אנחנו גם יודעים שבזמן הרלוונטי לאירוע, לנאשם הייתה גישה לנשק.
"לגבי מועד המוות, הרי זה לא כמו בסרטים, שמגיע הרופא המשפטי ואומר 'זה היה מועד המוות'. אנחנו יודעים את זה מתוך נסיבות ראייתיות, וגם מחוות דעת של המומחה לרפואה משפטית. מבחינה סיגינטית (סיגינט = סיגנל אינטליג'נס, מודיעין אותות - מ"ש) אנחנו לא רואים איזושהי התנהלות של שיחות שיוצאות אחרי אותו היום. יש שיחות שנכנסות, שיחות ללא מענה וכדומה, שמתאימות לכך שהוא בעצם כבר לא בין החיים. ואגב, את הטלפון שלו לא מצאנו".
מושמוש מביט רוב הזמן למעלה, אל הטלוויזיה התלויה מעל ראשו. הוא נע בחוסר נוחות. מי שהכין את המצגת דאג לעטר אותה במוטיבים שמתאימים למלל. כשהתובע מדבר על "העדות הכבושה" של הנאשם, על המסך תמונה של ירקות כבושים בצנצנת. עדות כבושה משמשת את חוקרי המשטרה, ואחרי כן את התביעה, כדי לטעון שהחשוד או הנאשם משקר. חשבו על זה: הוא משנה את גרסתו בין החקירה במשטרה לעדות בבית המשפט. אתם הייתם מאמינים לו?
כדי להבין את התיק הזה צריך להכיר קצת את מושמוש. הוא נולד לפני 30 שנה, בן למשפחה של יוצאי אתיופיה שהשתכנה בחלקים הפחות נעימים של נתניה. יש לו שני אחים שהלכו בדרך הישר, אבל הוא דיבר את השפה הלא נכונה והתחבר עם האנשים הלא נכונים והפך עבריין זוטר, קטן, בין הרבה מאוד עבריינים שחיים בנתניה - עיר בתנופה עם מגדלים חדשים שנבנים על קו הים, אבל גם עם לא מעט כנופיות ועבריינים.
אומרים עליו שהוא תמים. בטח יחסית לעבריין. תחום ההתמחות שלו הוא סחר בסמים ואמל"ח. וגם את זה לא עשה כל כך טוב. הוא נעצר. תוך כדי שהיה עצור בתיק הסמים, החל להיחקר בתיק הרצח. עשו עליו תרגילי חקירה. שלחו לו מדובבים. הפחידו אותו. הקליטו שיחה בעת ביקור של אחיו ואחותו. מנעו ממנו לעשן. ומושמוש שתק.
למען האמת, הוא לא בדיוק שתק. על כך תיכף יעיד החוקר שלו. מה שחשוב לדעת הוא שמושמוש סירב בכל תוקף לשתף פעולה עם השוטרים. מה שבטוח, שגם אם מושמוש לא לחץ על ההדק, הוא לא יהיה העבריין הראשון ולא האחרון שישתוק מול חוקרי משטרה, גם אם המשמעות היא מאסר עולם עבורו.
במענה לכתב האישום הוא כבר מסר גרסה, שלפיה "אכן נסע עם המנוח, המנוח יצא מהרכב, אמר לנאשם שמתכוון להיפגש עם מאן דהוא. הנאשם עזב את המנוח כשהוא בחיים במקום, וחזר ברכב".
"הגרסה הזאת, שהוא נתן לבית המשפט, היא גרסה מאוד תמימה", עו"ד רינצקי מצחקק, "והיא לא מסתדרת עם הראיות שיש לנו, היא לא מסתדרת עם ההתנהלות, היא לא מסתדרת עם המחקרים הסיגינטיים, היא לא מסתדרת עם ההתנהלות שלו בחקירה, והיא הובאה לבית המשפט (אחרי) שהנאשם עצמו לא אמר אפילו מילה אחת במהלך החקירה. הגרסה הזאת אינה יכולה להשתלב, אפילו בדוחק, בספק".
"תודה רבה", אומר לו השופט טרסי. "תרצה לומר משהו, מר כהן?"
מתחילה החקירה הנגדית. עו"ד אבי כהן, שמייצג את מושמוש יחד עם עו"ד מג'די דראושה שיושב לצידו, קם על רגליו. הוא מחויך, חביב. מכיר היטב את כולם כאן. התובע, השופטים, מצעד קציני המשטרה שתיכף יעלו להעיד. מול כולם כבר הופיע, נגד כולם כבר טען, את כולם כבר חקר חקירות נגדיות. "אמרתי בבוקר שאני לא אשא היום נאום פתיחה, אבל אני חייב לומר שחברי הציג את הדברים מאוד ברור, מאוד לוגי ומאוד-מאוד שכלתני", הוא פותח בחיוך. "האמת, הראיות הנסיבתיות הן חזקות".
"וגם המשטרה, אני חייב להחמיא לימ"ר מרכז", הוא מוסיף טון של התפעלות לקולו, "מזמן לא ראיתי חקירה כזאת יסודית. הפכו כל אבן. בדרך כלל נעשות חקירות כאלה בפרשות גדולות, פרשה 512 (שבמסגרתה הועמדו לדין והורשעו כמה מבכירי העבריינים בישראל - מ"ש) וכך הלאה. ישנו רק פרט שולי אחד, כבודכם - שאין היתכנות שהנאשם ביצע את הרצח. אנחנו נוכיח את זה באופן מאוד ברור, הרבה מעבר לנחוץ. אנחנו נוכל להוכיח, בראיות אובייקטיביות, שברור שהנאשם לא היה מסוגל לבצע את הרצח".
"מאיזו בחינה?", שואל השופט טרסי בסקרנות כנה.
כהן: "הנאשם כאילו בא ואומר, 'חבר'ה, שימו עליי אזיקים, אני הרוצח'. חוץ מלעשות את זה הוא עושה את הכול מול המצלמות. נוסע בתחנת הדלק עם המנוח, גלוי פנים, מכנס קצר, נעליים. לא חוטף את המנוח, שקונה לו בקבוק מים, וכפי שרואים כבודכם מכתב האישום, לכאורה, בלי סיבה, בלי שום מניע שבעולם, יורה בו, מפשיט אותו מבגדיו, נוסע בלי נשק, חוזר בלי נשק, בלי בגדים ונשק של המנוח, שלא נמצאים עד היום (כך גם כלי הרצח לא נמצא עד היום - מ"ש)".
עו"ד כהן ממשיך בלהט: "מבחינת היתכנות, לירות בבן-אדם אפשר בשנייה. אבל לגרור אותו, להפשיט אותו מבגדים, לקבור אותו באדמה בלי את או מעדר - הייתה עליו ערימת חול, היו צריכים להביא טרקטור כדי לפנות אותה – לזרוק את החפצים, לעשות את כל הדברים האלה בעשר דקות ולחזור כשהוא נקי לגמרי, בלי הנשק, בלי חול, בלי דם, באותם בגדים קצרים. וכל זה, ממש כמעט כמו בסרטים, כשהבן-אדם אומר 'בואו תתפסו אותי'.
"אני רק בא ואומר, הנאשם, כיוון שהוא משתייך לעולם העברייני, נגיד את זה כך, גם אם הוא יודע דברים מסוימים וגם אם הוא חושד באנשים מסוימים, הוא איננו יכול להגיד את זה בבית המשפט. גם אבי רוחן היה יוצא זכאי ב-512 אם היה יכול להגיד דברים מסוימים על יצחק אברג'יל".
העד הראשון עושה דרכו לדוכן. "עד תביעה מספר 1, מר דניאל לובל, אדוני מוזהר לומר אמת, שאם לא כן צפוי לעונשים הקבועים בחוק, מבין את האזהרה?", פונה אליו ראש הרכב השופטים.
לובל: "ברור".
טרסי: "תפקידך בכוח, מר לובל?"
לובל: "חוקר בימ"ר מרכז. זו השנה ה-24 שלי כחוקר במשטרת ישראל".
כעת, כל הנוכחים באולם נושאים עיניהם למסך. העד, רס"ב לובל, מתאר את מה שנראה על המסך – הנסיעה האחרונה של סוגומונוב. אחריו עולה לדוכן רס"ב אורי הדס, גם הוא חוקר ותיק בימ"ר, שחקר את מושמוש אחרי מעצרו. "החקירה הייתה חוויה לא פשוטה", הוא פונה לשופטים. "מתחילת החקירה הראשונה ועד תום החקירה האחרונה, הנאשם עסק בעיקר ביצירת פרובוקציות ותחושה מאוד-מאוד לא נעימה בחדר החקירה".
"מעבר לקללות ולהקנטות ומעבר לתלונות על האוכל, על אם הוא חם או לא חם, ומעבר לטענות שאנחנו, כביכול, כינינו אותו 'כושי', ואנחנו גזענים ואנחנו מרביצים לו ודופקים לו את הראש (תלונה הועברה למחלקה לחקירות שוטרים - מ"ש); מעבר לזה שזה היה עיקר העיסוק שלו, ומעבר לשירים שהוא שר ומעבר למילים גסות שהוא דיבר על קיום יחסי מין עם בחורות והשד יודע מה, מעבר לזה, למעשה, הוא לא אמר כמעט כלום ושום דבר".
כהן: "אכן, ראינו את החקירה. איזה שיר הכי אהבת?"
הדס: "'גימ"ל זה גמל גדול' (שיר האל"ף-בי"ת מאת נעמי שמר - מ"ש)".
בשלב הזה רוב יושבי האולם פורצים בצחוק. גם השופטים, ואפילו מושמוש עצמו. לעומת זאת, סוהרי הליווי שלצידו שומרים על ארשת פנים רצינית. גם הדס לא נראה מאוד משועשע. הוא ראה כבר יותר מדי גופות מחוררות וחשודים ששותקים בחדרי חקירות.
כהן: "ועכשיו ברצינות. את נעליו ובגדיו (של סוגומונוב - מ"ש) לא מצאתם עד היום".
הדס: "לא".
כהן: "במסגרת המחמאות שנתתי, אתם באמת הפכתם שם את הזירה עם כלבנים, רחפנים, רגלית, עם סיירים וכך הלאה, ולא מצאתם את בגדיו. אנחנו רואים שהנאשם יצא מהסיטרואן (אחרי שהחנה את הרכב ברחוב בנתניה - מ"ש)..."
הדס: "לא הצלחנו להבחין אם יצא עם בגדים או עם שקית".
כהן: "כשאתם פתחתם את הסיטרואן, לא היו בגדיו של המנוח והנעליים..."
הדס: "שנייה, שנייה, עזוב, אל תמשיך לפרט לי מכאן, בסדר? אין ספק שניתן היה להשליך מתוך הרכב, כשהנאשם נוסע בו, את הבגדים. רגע, ולא רק זה, גם לא חייבים להשליך את כל הבגדים ביחד, אפשר להשליך חולצה, נעל וכדומה בשול הדרך".
כהן : "אורי, התשובות האלה לא טובות, הן מחזקות את חפותו".
הדס: "לטענתך".
דיון ההוכחות הראשון במשפט הרצח של סרגיי סוגומונוב הסתיים בשעות אחר הצהריים. הדיון שאחריו היה סוער. מושמוש ביקש לפטר את עו"ד אבי כהן מלייצג אותו, בשל "חילוקי דעות - הוא מציע לי עסקה של שנתיים אם אני רק אגיד מי היורה, אבל אני לא יכול להגיד".
כהן מצידו אמר לשופטים: "אני לא רוצה שאדם שלא ביצע רצח יורשע בעבירה כל כך חמורה רק כיוון שהוא חושש לחייו ולבני משפחתו. אני בסיטואציה לא שגרתית, כי אספתי מידע בשבועות האחרונים ופגשתי אנשים כאלה ואחרים. אני יודע מי גרם למותו של המנוח, ואני לא יכול לעשות בזה שימוש".
עיני כל העוסקים במלאכה נשואות כעת לעדותו של הנאשם מושמוש, שצפויה במאי. ליתר דיוק, לחקירה הנגדית שלו. אז, בפעם הראשונה, מושמוש ידבר וישמיע את גרסתו בקולו. או שאולי הוא ישיר.
