(צילום: אלי דסה, תסריט ועריכה: תמר אברם)
זהבה וידר עומדת ליד מלון פארק בנתניה והזכרונות מציפים אותה. "כל פעם שאני מגיעה לפה אני בסטרס", היא אמרה במקום שבו איבדה לפני 20 שנה את בעלה זאביק (49), בתה סיון (20) והארוס של בתה השנייה גיל-לי, רס"ר אבי בקרמן (25).
המלון לא שינה את חזיתו, אך נראה שעבר שיפוץ פנימי. הבעלים החליט לא לאפשר לנו להיכנס. וידר (67), כיום תושבת היישוב בקעות שבבקעת הירדן, מסתכלת על המקום שבו נחצו חייה לשניים. "חלפו 20 שנה שבהן אני חיה במציאות כואבת", אמרה. "כל פעם שאני חושבת על הפיגוע הנורא הזה אני מרגישה שהלב שלי על 900. לא עובר יום שבו לא מזכירים את זאביק, פעם בצחוק ופעם בכאב. חשבתי שנחיה יחד לנצח, וטעיתי. כל הימים בלעדיו הופכים לקרב הישרדות שלא ברור אם אני מנצחת או מפסידה בו. אני מקווה שהוא שומר עלינו ומכוון אותנו באתגר הגדול של חיינו".
ב-27 במרץ 2002 הגיעו זהבה ומשפחתה למלון פארק בנתניה כדי לחגוג את ליל הסדר. "בחרנו את המלון משום שקרובת משפחה שלי מתגוררת בסמוך, וחשבנו שיהיה נחמד לחגוג את הסדר יחד", היא סיפרה. "היינו בחדר האוכל והתארגנו לסעודת החג. זאביק וסיון ישבו ליד אבי, הארוס של גיל-לי. פתאום שמעתי בום אדיר, ואחריו שקט. ראיתי את זאביק שלי מוטל על הרצפה, הוא עדיין זז קצת. גם סיון הייתה על הרצפה, אבל היא לא זזה. בהתחלה חשבתי בכלל שמדובר בפיצוץ של משהו במטבח, לא תיארתי לעצמי שזה מחבל. אנשים התחילו להוציא פצועים החוצה על דלתות ששימשו כאלונקות, והייתה המולה של ממש, צעקות ובכי והיסטריה. זה מחזה קשה שלא יוצא מהראש".
לאחר מכן התברר גודל הזוועה. 30 ישראלים נרצחו ו-160 נפצעו בפיגוע ההתאבדות הקשה ביותר בהיסטוריה של ישראל, שבוצע על ידי מחבל של חמאס מחופש לאישה. הפיגוע במלון פארק, שהגיע בסופו של "מרץ השחור" שבמהלכו נרצחו יותר מ-150 ישראלים בפעולות טרור, נחשב למניע העיקרי ליציאה למבצע "חומת מגן".
זהבה החליטה לקבור את בעלה ואת בתה דווקא בבית העלמין הצבאי בקריית שאול, ולא בבקעת הירדן. "באותם ימים של פיגועים איבדנו את תחושת הביטחון, וחשבתי שאולי בסיטואציה מסוימת גם בקעת הירדן תהפוך למקום מסוכן. אולי אפילו יוותרו עליה. זו הייתה המציאות שלנו אז, ולכן אמרתי שכדי לא לסכן אנשים שיעלו לקברם של זאביק וסיון - אני מעדיפה לקבור אותם בתל אביב. עד כדי כך תחושת הביטחון שלנו הייתה מעורערת".
מאז זהבה נאלצת לחיות יומיום לצד האבל והאובדן הבלתי נתפס. "אומרים שהזמן מרפא, אבל זה שטויות - הוא לא מרפא שום דבר והכאב הוא אדיר", אמרה בכאב. "אני רואה את החברות של סיון, שגדלו, התחתנו, יש להן ילדים וקריירה. זה צובט בלב, שהן המשיכו הלאה וסיון שלי נשארה רק בת 20. הייתי נותנת הכל כדי שזאביק יהיה איתנו כאן עכשיו, ולו לרגע אחד, שיוכל לחבק את ילדיו ונכדיו ולהגיד שהוא גאה בהם. כמה כוח זה היה נותן להם".
