כיבושים של מדינות על ידי מדינות אחרות, מהסוג שאנו רואים בימים אלה במלחמת רוסיה-אוקראינה, היו נפוצים בעבר אך כמעט ונעלמו לחלוטין בעידן הנוכחי באירופה, שבו שולטת נורמה של כיבוד העצמאות והשלמות הטריטוריאלית של מדינות אחרות, כולל קטנות. עם זאת, המניעים של ולדימיר פוטין ליצירת המשבר הנוכחי, בתביעה שלו להכשיר מחדש של אזור השפעה רוסי באוקראינה, ובעצם בכל מזרח אירופה, משתלבים בחמש בעיות בסיסיות בפוליטיקה הבינלאומית שעלולות לקרב אותנו שוב לעולם של מלחמות וכיבושים, גם אם ההסתברות לכך אינה גבוהה בעידן של הרתעה גרעינית הדדית.
הבעיה הבסיסית ביותר היא שחרף ההתקדמות בתרבות הפוליטית של העשורים האחרונים - המערכת הבינלאומית נשארה אנרכית. כלומר: אין אף גורם מעל המדינות והמעצמות שיכול למנוע מלחמות, לספק ביטחון לכולן ולאכוף הסדרים בדרכי שלום. במילים אחרות, למדינות אין מוקד 100.
האו"ם ומועצת הביטחון, כארגונים המורכבים מנציגות של מדינות אך אינם מהווים ממשלה עולמית, לא ממלאים תפקיד משמעותי במשבר באוקראינה אף שמלכתחילה זה הייעוד שלהם. התמשכותה של האנרכיה הבינלאומית מחייבת את המדינות לדאוג בעצמן לביטחונן. לפיכך, מדינות קטנות באזורי סכסוך חותרות לבריתות עם מעצמות, והאחרונות מצידן שואפות לאזורי ביטחון בסמוך לגבולותיהן שבהם לא תהיה נוכחות צבאית של מעצמות יריבות.
לאחר מלחמת העולם השנייה, ועוד יותר לאחר תום המלחמה הקרה, האמינו האליטות הליברליות שתם עידן הלאומיות. אולם העשור האחרון הוכיח שטעות בידיהם
כפי שארה"ב פיתחה ומשמרת את "דוקטרינת מונרו", שנועדה לשמור על חיץ גיאוגרפי בינה לבין יתר המעצמות האחרות, כך גם רוסיה מתנגדת להרחבה מזרחה של ברית נאט"ו עד הגעה לגבולותיה, ומכאן ההתעקשות שלה להתחייבות בכתב לכך שאוקראינה לעולם לא תצטרף אליה.
הנחישות של רוסיה להגן על ביטחונה מלווה גם בתאוותנות-יתר. תביעתה הנוספת, שנאט"ו תימנע מהצבת יכולות צבאיות בכל מדינות מזרח אירופה שהצטרפו לברית לאחר המלחמה הקרה, מבטאת ניסיון להקים אזור השפעה רוסי בכל המרחב הזה, בדומה לזה שכפתה ברה"מ עד התפרקותה. לכך נאט"ו מתנגדת בנחישות לא פחותה, והתנגשות האינטרסים הזו היא מתכון להסלמה.
בעיה עמוקה שנייה נעוצה בשינויים במאזן הכוחות ובשינויי הסטטוס של המעצמות בשנים האחרונות. היא נובעת מהתחזקותה הכלכלית והצבאית של סין ומהתחזקותה הצבאית של רוסיה ביחס לארה"ב. תקופות שבהן מתחוללים שינויים חריפים במאזן הכוחות הגלובלי אינן יציבות בהגדרה. העולם חוזר להיות זירה של תחרות בין-מעצמתית ומתרחק מתקופת היציבות שהתקיימה תחת ההגמוניה האמריקנית מאז תום המלחמה הקרה.
גם בעיה זו מגבירה את הסכנה מהסלמת קונפליקטים לכדי מלחמות בין המעצמות. כאשר הן מתחזקות הן עלולות לתבוע את מה שהן סבורות שמגיע להן, ולכן חשובה להן במיוחד ההכרה בסטטוס שלהן, בעיקר מצדן של יריבות במעמד שלהן. לפיכך ראינו בשבועות האחרונים שהאיום הממשי במלחמה מול אוקראינה מיצב את מעמדה החשוב והמרכזי של רוסיה והוביל לעלייה לרגל של מנהיגים למוסקבה.
בתים מופצצים בקייב, הלילה
זהות לאומית היא בעיה נוספת שמטילה צל על התקוות להמשך הסדר הקיים. לאחר מלחמת העולם השנייה, ועוד יותר לאחר תום המלחמה הקרה, האמינו האליטות הליברליות שתם עידן הלאומיות, בוודאי על ביטוייה הקיצוניים. אולם העשור האחרון הוכיח שטעות בידיהם: הלאומיות האתנית התחזקה אפילו במעוזים הליברליים ביותר במערב, קל וחומר ברוסיה וסין.
בהקשר של שתי המעצמות הללו בולטת במיוחד הנכונות לשימוש בכוח לשם איחוד לאומי עם מה שהן רואות כאזורים המיושבים בבני עמן או שהיו שייכים היסטורית לארצן. לגבי סין מדובר בטיוואן, ביחס לרוסיה זאת אוקראינה, בוודאי האזורים המזרחיים שלה המיושבים דוברי רוסית. שני האזורים הללו טמנו בחובם את הסכנה הגדולה ביותר להתלקחות מלחמה גדולה. באחד מהם היא כבר פרצה.
שינוי מאזן הכוחות בעולם מסוכן כשהוא מגיע במקביל לתמורות באופי הפנימי של מדינות רבות ולהתחזקות המשטרים הסמכותניים על רקע שסעים פנימיים בדמוקרטיות
הבעיה הרביעית קשורה לסוגיית הדמוקרטיה. עם התחזקות המדינות הסמכותניות, ובראשן סין ורוסיה, התעצם גם מאבקן נגד הדמוקרטיות, בעיקר תוך ניצול מרחב הסייבר והרשתות החברתיות כדי לפגוע באחדות נאט"ו וליצור שסעים בתוככי החברות הדמוקרטיות.
פוטין חושש מאוד מ"מהפכות צבע" דמוקרטיות במדינות שכנות, שהצלחתן עלולה ליצור תסיסה דמוקרטית בתוך רוסיה ולאיים על משטרו האוטוקרטי, ולכן הוא פועל לסכל אותן. הנטייה הפרו-מערבית בדמוקרטיה האוקראינית מאז המהפכה ב-2014 מאיימת במיוחד על שלטונו בשל הקירבה הגיאוגרפית והתרבותית לרוסיה. הצלחת הדמוקרטיה באוקראינה יכולה להציג מודל חיקוי לציבור הרוסי שעלול לנסות לאמץ אותו ובכך לאיים על משטר פוטין.
לשם הגנה על משטרם מוכנים שליטים סמכותניים לעיתים לנקוט צעדים מרחיקי לכת כמו שימוש בכוח ואולי אף כיבוש המדינה שהיא מקור האיום. הימים האחרונים הם ביטוי מושלם לכך.
בעיה חמישית היא האפשרות התמידית שמדינה תיזום מלחמה שתוביל ל"התכנסות סביב הדגל" ותסיח את דעת ההמונים מבעיות פוליטיות פנימיות, כלכליות וחברתיות שמאתגרות את השלטון. בכך מבקשים שליטים לשמור על משטרם באמצעות הפניית תשומת הלב הציבורית להגנה על "האינטרס הלאומי" מפני אויבים חיצוניים - אמיתיים או מדומים - גם במחיר של מלחמה ואבדות.
העולם אכן השתנה במובנים חיוביים רבים שמפחיתים את סכנת המלחמה, בוודאי מלחמה בהיקף גדול. עם זאת, מאפיינים בסיסיים של המערכת הבינלאומית נשארו על כנם והם טומנים בחובם סכנות פוטנציאליות של אלימות נרחבת.
פרופ' בני מילרבעידן הנוכחי חלים שינויים משמעותיים במאזן הכוחות הגלובלי ואלה גורמים לאי-יציבות משום שהמעצמות החדשות-ישנות תובעות הכרה בסטטוס שלהן ואת חלקן הגובר בעוגה הבינלאומית. חלק מהתביעות הן טריטוריאליות, אחרות אידיאולוגיות, ויש שכאלה שגם וגם.
שינוי מאזן הכוחות בעולם מסוכן כשהוא מגיע במקביל לתמורות באופי הפנימי של מדינות רבות ולהתחזקות המשטרים הסמכותניים על רקע שסעים פנימיים בדמוקרטיות. שינויים אלה, גם אם אינם מנבאים מלחמות וכיבושים נוספים בעתיד המיידי, עלולים להגביר את חוסר היציבות הגלובלית. וממילא הם לא מנבאים טובות לגבי היחס של חלק מהמעצמות הגדולות לעצמאותן ושלמותן הטריטוריאלית של שכנותיהן.
- פרופ' בני מילר, המחלקה ליחסים בינלאומיים באוניברסיטת חיפה
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
