30 שנה לאחר לחיצת היד ההיסטורית על מדשאת הבית הלבן, תהליך השלום הישראלי-פלסטיני, או תהליך אוסלו, נוכח מתמיד בשיח הפוליטי ומשרת בעיקר את "הימין". המילה אוסלו לבדה משמשת תחליף לטיעון ארוך על היעדר ההיתכנות להסדר עם הצד השני ועל הנאיביות של "השמאל". רוב הישראלים משני הצדדים תולים את הכישלון ביאסר ערפאת, שמייצג בתורו את המאוויים הלאומיים הפלסטיניים להשמיד אותם. לעומת זאת, הפלסטינים תולים את האשם בכישלון ב"הציונות", שאותה הם רואים כאידאולוגיה נוקשה שלא יכולה לקבל אותם כריבוניים על אי אילו חלקים מהארץ.
30 שנה להסכמי אוסלו - טורים נוספים:
• שתי הנהגות במשבר הולידו הסכם גרוע. לשמחת הימין
• 4 הסיבות שגרמו ליצחק רבין לחתום על הסכם שממנו הסתייג
• כשאוסלו יצא לדרך, המודיעין נשאר בחוץ
במילים אחרות, כל צד חושב שהצד השני נכנס לתהליך אוסלו עם כוונה למנוע ממנו את מה שהוא רצה יותר מכל: ישראלים – ביטחון; פלסטינים - מדינה. העובדה שלנו אין ביטחון ולהם אין מדינה משמשת הוכחה לכוונה הרעה הראשונית של הצד השני. לצערנו, אינטלקטואלים מוערכים וחוקרים רציניים הם אלו שמפיצים את הנרטיבים הפשטניים האלו על אוסלו ובכך מבססים את אמינותם. המשמעות היא שלהיסטוריונים יש הרבה עבודה.
היסטוריה טובה של סכסוכים צריכה להיות שונה מהנרטיב הרשמי של המדינות שלוקחות בהם חלק. הידע על אוסלו בקרב שני העמים סובל מהסברים כוללניים, כמו "ככה הם", שמייחסים לעמים תכונות קולקטיביות סטריאוטיפיות. מצופה מהיסטוריונים של כל סכסוך לאומי שלא הסתיים שייצרו נרטיבים מורכבים, עם ניואנס, שאין בהם בהכרח הכרעה פשוטה לגבי מי הקורבן ומי והמקרבן ומה יהיה הפתרון ההוגן. כעת, לכשעברה התקופה המינימלית לפתיחת הארכיונים, ישנו פוטנציאל להבין את אוסלו לעומק, ולא רק ככלי ניגוח פוליטי בין ישראלים ופלסטינים ובין ישראלים לבין עצמם.
אבל הרבה לפני שימכרו ספרי היסטוריה על אוסלו בשלוש במאה בשבוע הספר, אפשר כבר עכשיו להצביע על הכשלים הבסיסיים בתזות ההיסטוריות, או "תיאוריות המקרה", ששולטות בשתי החברות היריבות, הישראלית והפלסטינית.
ההטיות, חוסר העקביות והאמנזיה הקולקטיבית המרכיבים את שני הנרטיבים הלאומיים יצרו שני כתבי אישום היסטוריים הפוכים. רוב הישראלים היהודים ותומכיהם רואים בערפאת כמי שמייצג את החזון הקולקטיבי הפלסטיני ומי שבעצם שיקר כשטען שפניו לשלום. לפי הסיפור הישראלי – שאותו חולקים פוליטיקאים, פובליציסטים, גנרלים וחוקרי אקדמיה – ערפאת ופמלייתו הגיעו מתוניס לשטחים הכבושים כדי ליצור מקלט לטרוריסטים ונקודת זינוק חדשה במאבק הנצחי להשמדת ישראל.
עוד לפני אוסלו, שנים ארוכות של שלילת זכות קיומה של המדינה ופיגועי טרור רצחניים הורידו למינימום את האמון הישראלי בכוונות השלום הפלסטיניות. אמון זה התרסק עוד יותר בעקבות ההסלמה בטרור בשנים הראשונות של אוסלו ועוד יותר באינתיפאדה השנייה. יחד עם זאת, תזת הקנוניה של ערפאת נסמכת על הסקת מסקנות ולא על ראיות ישירות.
תפוצה ברשת: ההרצאה של השר לשעבר שלמה בן עמי
למשל, טענה שבה נתקלתי לראשונה אצל פרופ' אפרים קארש מאוניברסיטת בר אילן, היא שערפאת מעולם לא פשט את מדי הצבא שלו, אפילו בזמן טקס הענקת פרס הנובל לשלום. עובדה זו, לפי קארש ואחרים, היא הוכחה להיותו אדם שלא מסוגל לעשות שלום. נו נו. דוגמה נוספת לנרטיב הישראלי שזכתה לאחרונה לתפוצה ברשתות החברתיות היא הרצאת יוטיוב שנשא שלמה בן עמי - היסטוריון, שר לביטחון פנים וחוץ לשעבר, וראש צוות המו"מ הישראלי לשיחות הסכם הקבע בשנת 2000. תחת הכותרת, "מדוע הפלסטינים לא רצו לעשות שלום עם ישראל", הוא תולה את האשמה במושג הערטילאי "האתוס הלאומי הפלסטיני" ובתכונות הפסיכולוגיות של ערפאת.
אבל אף ציטוט או תמרון של ערפאת שהוא מביא כראיה לרצונו הפנימי להתנער מהבטחות אוסלו לא כולל וידוי מלא או הוכחה חותכת לקיום הקונספירציה. בסופו של דבר, הטענה שערפאת התכוון להשתמש בתהליך אוסלו כדי לקדם את סופה של ישראל, מניחה את היכולת להיכנס לראשו ולקרוא את מחשבותיו. לא רק שההיסטוריונים חסרים את הכוח הזה, אלא שאם מתחשבים בהקשר ההיסטורי שבו פעל ערפאת, ניתן לפסול את התיאוריה כולה על הסף.
להיסטוריונים אין גישה למחשבותיו של אדם אחד ועל אחת כמה וכמה לאלו של אומה שלמה. אנשים הם חיה מורכבת: הם משנים את דעתם ומשקרים לעצמם, הם לרוב אינם פועלים לפי תוכנית סדורה אלא מאלתרים מהלכים תוך כדי. ולכן, כדי להאמין שערפאת זמם כל הזמן הזה להשתמש באוסלו כדרך להביא לעוד הרג יהודים, עלינו להניח את הדברים הבאים: אותו ערפאת שבאמצע שנות ה-70 שידל את המפלגות הטהרניות של אש"ף לעבר קבלת תוכנית השלבים, שנאבק בלבנון מול פלגי אש"ף האחרים כדי שיוכל לשאת ולתת עם ארה"ב, שלחץ על המועצה הלאומית הפלסטינית להכיר בישראל ושהגיע לסף מלחמת אזרחים עם חמאס - אנחנו אמורים לחשוב שאותו ערפאת כל הזמן הזה תכנן בחשאי לנוע בכיוון ההפוך? האם עלינו להאמין שערפאת התחייב לדיפלומטיה בפומבי ולאחר מכן העביר בחשאי למיליוני פלסטינים בשטחים ובתפוצות להמתין לפקודות נוספות? איך מעברים כזה מסר? בטלפתיה? בפתקים?
יש דבר כזה "קונספירציות", אבל הן דורשות מספר מוגבל של יודעי סוד. הן לא יכולות לעבוד בקנה מידה של אומה שלמה. הצהרות פומביות של מנהיגים, כמו הצהרות השלום של ערפאת, אינן חזות הכל ואפשר לחזור מהן, אך לאמירתן ישנו תוקף היסטורי. כשערפאת, אבי האומה הפלסטינית, לוחץ יד ליצחק רבין, מגרש ערביי רמלה ולוד, זה שולח מסר בלתי תלוי למה שעבר לערפאת בראש. האמירות החוזרות ונשנות של ערפאת לגבי מחויבותו לשלום ולהכרה בישראל, גם אם לא הפכו את הפלסטינים לחובבי ציון, עדין לא יכלו להיות הכנה לגיוס הפלסטינים למלחמה כוללת.
כמובן שכל זה לא אומר שערפאת אינו נושא באחריות רבה לכישלון התהליך, שהוא עשה כל שביכולתו להפסיק את הטרור הפלסטיני, שהוא נמנע מלהסית לאלימות, או שאפילו חדל לראות באלימות כאמצעי לגיטימי להשגת מטרות פוליטיות. אבל, בהתחשב בנסיבות, בתקופת אוסלו, הוא לא זמם להשמיד את ישראל.
מנגד, דווקא לפלסטינים יש ראיות די חותכות לכך שהכוונות הראשוניות של ישראל היו להותיר אותם ללא מדינה. אדוארד סעיד ומחמוד דרוויש, פלסטינים שתמכו בהכרה בישראל ובפתרון שתי המדינות אך התנגדו לאוסלו, הזהירו את ערפאת שתנאי ההסכם הראשוני יאפשרו לישראל לשמור על ההתנחלויות, לשלול מפלסטינים מדינה ושאש"ף ייהפך לקבלן משנה של ישראל לענייני עירייה ודיכוי חמאס. מבחינת הפלסטינים, הנבואה התממשה במדויק מאחר שישראל נותרה הריבון הבלעדי על כל הארץ בין הנהר לים ובונה בתים באופן חופשי פחות או יותר למתנחלים יהודים בגדה המערבית ובמזרח ירושלים.
הרשות הפלסטינית, הידועה בפי הפלסטינים גם כ"רשות אוסלו", משרתת את האינטרסים של ישראל על ידי ריסון חמאס והג'יהאד האסלאמי. אפילו ממשלת ה"ימין על מלא" הביעה מחויבות לחזק אותה ולמנוע את קריסתה. ברצועת עזה נראה כי חמאס והימין הישראלי הגיעו להסדר, שבו הארגון לוקח אחריות על ניהול הרצועה תוך כדי טפטוף טילים ומרגמות, ולימין יש את התירוץ המושלם לא לקיים תהליך מדיני בהתחשב בכך שהרשות חדלה לייצג את כל הפלסטינים בשטחים.
עוד טענה צודקת היא שמניעתה של מדינה פלסטינית אינה מטרה ציונית חדשה. מ-1967 ועד עידן אוסלו, החזון האופטימלי של הליכוד והעבודה לשטחים היה אוטונומיה שכפופה לשלטון ישראלי. רבין עצמו כנראה נרצח כשהוא מחזיק בחזון שכזה. חודש לפני אותו מוצ"ש בכיכר מלכי ישראל הוא דיבר בכנסת על הסכם הקבע שאליו הוא רוצה להגיע, שכלל שימור רוב ההתנחלויות, שמירה על ירושלים ישראלית מאוחדת, שליטה בבקעת הירדן והסכמה לישות פלסטינית שתהיה "פחות ממדינה". ומה קרה כ-30 שנה אחרי? בעיקרו של דבר, ישראל קיבלה בדיוק את זה ואש"ף נותר חתום על הסכם שמותיר את הפלסטינים כפופים לשלטון ישראלי.
בשבוע שעבר שוחרר פרוטוקול ישיבת הממשלה מ-1993 שאישרה את הסכם אוסלו וממנו ניכר עד כמה רבין ושמעון פרס היו מרוצים מעצם העובדה שבאוסלו ישראל לא ויתרה על הריבונות העליונה על כל השטח, ושאם דברים לא ינועו בכיוון הנכון, לא תהיה מחויבת להתקדם בתהליך ותוכל ישראל אפילו להשיגו לאחור.
הנה! לכאורה יש אקדח מעשן שמוכיח שההנהגה הישראלית נכנסה לתהליך אוסלו בלי שום כוונה להעניק לפלסטינים מדינה, ואכן מדינה שכזו לא קמה. אבל העובדות הברורות האלו לא מוכיחות שתהליך אוסלו לא יכול היה להוביל להקמת מדינה פלסטינית, ובוודאי שאין זה אומר שהציונים אינם מסוגלים לקבל את הקמתה של מדינה פלסטינית בגדה המערבית.
חרף המכשולים שהציבה ישראל בזמן תהליך השלום, והיו רבים, עובדה היא שאהוד ברק הסכים בשנת 2000 למדינה פלסטינית על כ-95% משטחי 67', וערפאת היה זה שסירב. גם את ערפאת אפשר להבין. במבט לאחור, אנו יודעים שהוא כנראה לא יכול היה לקבל את ההצעות שניתנו לו על ידי ישראל וארה"ב. חרף תדמיתו כשקרן כפייתי, יש לומר שהוא היה עקבי ביותר לגבי שאיפותיו כשהוביל את אש"ף להכיר בישראל, שנים לפני אוסלו. הוא טען שוב ושוב שהוא עושה זאת על מנת להבטיח לפלסטינים מדינה על כל השטחים (לא 95%), כל מזרח ירושלים, ופתרון צודק לפליטים (לא שיבה מלאה).
בשנת 2000 ניתנו לפלסטינים שורה של הצעות, כל אחת יותר נדיבה לכאורה מקודמתה. אבל גם הנדיבה ביותר נתנה לפלסטינים רק דבר אחד משלל הדרישות - מדינה. זה לא מעט, אבל זה לא הספיק. כל מה שנותר לערפאת כקלף מיקוח כדי להשיג את המטרות האחרות היה מניעת ה"כן" שלו.
אגב, אם כוונתו הייתה להחריב את ישראל, ערפאת היה אומר "כן" וממשיך להילחם מתוך המדינה. אבל הטענה הפלסטינית שישראל לעולם לא תוכל לתת לפלסטינים מדינה פשוט לא מחזיקה מים. התזה הזו לעיתים קרובות מלווה בטענה שברק ידע שערפאת יסרב להצעה, אך לברק לא היה מה להרוויח מהצעה שידע שתיפסל. העובדה היא שראש ממשלה ישראלי הציע לפלסטינים מדינה וערפאת אמר לא.
עוד ראיה לכך שישראלים בהחלט יכולים להכיל פשרה, היא סקרים עקביים שמראים שפתרון שתי המדינות היה פופולרי בקרבם במשך שנים רבות. עם זאת, הוא מעולם לא זכה לייצוג פרלמנטרי עוצמתי דיו כדי להתגבר על ההתנגדות העיקשת של המתנחלים ותומכיהם בחברה הישראלית.
ד"ר ארנון דגניזכרתם למשל שכשאהוד ברק יצא לוועידת קמפ דיוויד בשנת 2000, הוא איבד את הרוב הקואליציוני שלו שנשען על המפד"ל, המפלגה של המתנחלים דאז? אפשר לדמיין תרחיש שבו ארה"ב מפעילה מעט יותר לחץ, שישנה הנהגה ישראלית אמיצה יותר ואפילו כזה שבו הפלסטינים מנהלים מאבק שהוא יותר עממי ופחות צבאי, יותר מוסרי ופחות אלים - כל אלו היו יכולים לעזור למחנה שתי המדינות בישראל לצבור כוח מכריע.
לפני כשנה העליתי לאוויר במסגרת עבודתי במכון "מולד" סדרת פודקאסט בת שמונה פרקים על תהליך אוסלו. הם מתמקדים בכמה נושאים, כולל הגישות המשתנות של הצדדים הניצים. ישנו פרק על האלימות הפלסטינית, על הבנייה בהתנחלויות ועל הזירה הדיפלומטית. פרק אחר מסביר לעומק את מה שטענתי כאן: אף צד לא הונע מאג'נדה של "לדפוק" את השני. ברגע שנבין שאוסלו מייצג מאמץ כן לשים קץ לסכסוך שנמשך יותר מ-100 שנה, נוכל להתמקד יותר ב"מה קרה?" מאשר ב"מי אשם?".
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
