אלה היו דמדומים ארוכים של חודש אוגוסט. הכל עצר, ושום דבר לא עצר: יריב לוין ממשיך לבנות את התיק שלו נגד היועצת המשפטית לממשלה. שר החינוך מנסה להדיח את יו"ר יד ושם. השופט העליון אלרון, עם רוח גבית של הקואליציה, שובר מסורת – הגיונית, מבוססת – של 70 שנים. וגם: כשירותם של הטייסים שהחליטו שאינם מתייצבים מתקרבת לקיצה, בג"ץ צפוי לכפות את כינוס הוועדה לבחירת שופטים, וישקול אם להתערב באשר לחוקי הסבירות והנבצרות, וראש הממשלה נתניהו רוצה למסמר את הפגישה בבית הלבן מיד אחרי ראש השנה.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
טורים קודמים של נדב איל:
הכל מתכווץ לשבוע בין ראש השנה ליום הכיפורים, בין כסה לעשור. בג"ץ ישמע לפני החג את העתירות, ויהיה אפשר להבין מהדיון את רוח השופטים. נתניהו אמור לטוס לעצרת הכללית של האו"ם בניו־יורק; לפני או אחרי הוא מצפה להגיע לבית הלבן. האמריקאים מצפים, מצידם, שהוא ימחיש רצינות בהגעה לפתרון בהסכמה באשר לחוקי ההפיכה המשפטית. הם לא היחידים. גורמים בישראל אומרים כי גם סעודיה מביעה עצבנות-מה מההפגנות בישראל, ובעיקר מהדרדור במעמדה של ממשלת ישראל בוושינגטון ובמפלגה הדמוקרטית בפרט. השבוע, במהלך נוסף שמעיד על אפשרות של פריצת דרך להסכם עם ישראל, פורסם ב"וול סטריט ג'ורנל" כי הסעודים מתעתדים לחדש את העברת הכספים לרשות הפלסטינית. גורמים בירושלים, וגם בוושינגטון, אומרים כי מתנהלים מאמצים כבירים להגעה להישג מהיר בטווח קרוב, כזה שאולי לא יכלול הצהרת עקרונות מלאה, אלא "צעדים כלכליים" בין המדינות – ויפתח את הדלת לתהליך ארוך יותר.
ההתפתחויות הללו גם מבהירות את הצורך בהודעה של ראש הממשלה השבוע: פרסום כל פגישה או שיחה שהתקיימו בחשאי מצריך את אישורו האישי. זו הייתה הודעה משפילה עבור שר החוץ אלי כהן, בעקבות הפארסה סביב פגישתו עם שרת החוץ הלובית. שרה לשעבר, צריך לומר, לאור מנוסתה ממולדתה ופיטוריה כתוצאה ישירה מפרסום הפגישה עם השר כהן. במשרד החוץ מתעקשים כי הלובים ידעו היטב שהפגישה עתידה להתפרסם, "בערך בשבועיים שלאחריה, ובתיאום מראש". כאשר נודע ללשכתו של כהן כי הידיעה על הפגישה דלפה – לעמיתי בעיתון איתמר אייכנר – משרד החוץ מיהר להוציא הודעה רשמית וחגיגית על קיומה. זו הייתה טעות חובבנית ודרמטית; יש הבדל בין פרסום עיתונאי ובין הודעה רשמית של הממשלה. בלשכת ראש הממשלה ידעו שכהן עומד להיפגש עם שרת החוץ הלובית, אבל לא ידעו שהוא עתיד להוציא הודעה רשמית בעניין. נתניהו העניק לפעלתנותו הקדחתנית של כהן – ייאמר לזכות שר החוץ שקיים פגישות חשאיות עם נציגי מדינות חשובות מלוב, ואלה לא דלפו – טיפול קלאסי ואופייני. נתניהו מעולם לא איפשר לצידו שר חוץ חזק. מעבר לעניין הפוליטי, יש פה מרכיב ענייני: לשכת רה"מ רצתה להרגיע את בני שיחה, גם הסעודים, שזו הייתה תקלה בלבד. "הם ממילא הבינו שאנחנו דולפים כמו מסננת", העיר גורם בירושלים, "רצינו לצמצם קצת נזק".
הסעודים לא שוקלים הסכם עם ירושלים בגלל התפרצות פתאומית של אהבת ישראל. הם זקוקים ליכולות ההשפעה הוושינגטוניות שנתניהו הפגין בעבר, בהסכמי אברהם. השבוע, לדוגמה, פורסם בארצות-הברית כי נגזר דינו של אזרח סעודי עם שמונה עוקבים בטוויטר שמתח ביקורת על יורש העצר, מוחמד בן סלמאן. העונש הוא מוות. פרסומים כאלה הם בדיוק הסיבה שסעודיה נחשבת לרעל בוושינגטון. כדי שיהיה הסכם עם ארה"ב, ריאד (וגם הבית הלבן) זקוקים לתעודת הכשרות של ירושלים – למכירת נשק מתוחכם, וכמובן גם לתוכנית גרעין אזרחית. אסטרטגית, התלות הזו היא מצב פנטסטי עבור ישראל. היא גם בדיוק הסיבה שבכירים בישראל טוענים שאין להם כל כוונה לשלם במחירים מדיניים אמיתיים על הסכם עם הסעודים. הם מרגישים שהמפתחות בידיהם. מצד שני, הם גם מודים שנכון לאתמול בבוקר, טרם הגיעה הזמנה רשמית לבית הלבן.
אולי זו הסיבה שבשיחות השקטות שמתנהלות בבית הנשיא – ללא נוכחות האופוזיציה, רק בין נציגי הקואליציה, שליחיו של הרצוג וקבוצה קטנה של מומחים – ניכרת גמישות מפתיעה של ממשלת נתניהו. גורמים המעורבים במגעים אמרו לי השבוע שמראשית ייזום ה"רפורמה", מעולם לא שמעו את אנשי הליכוד כה פשרנים ושואפים להסכמות. הם מוכנים לשנות בדיעבד את חוק הסבירות המופרע, תוצר קלאסי של ח"כ שמחה רוטמן. הם מוכנים לוותר על שליטה קואליציונית במינוי שופטים. האם זה בגלל הכלכלה המידרדרת, השלום הסעודי שאולי דופק בדלת, הרצון לקבל הזמנה לבית הלבן, הדיון הצפוי בבג"ץ, הכשירות הדועכת בחיל האוויר, מלמולי המלחמה בצפון, הקריסה בפופולריות של הממשלה?
תחשבו כמה ארוכה הייתה הרשימה הזו. לנתניהו וממשלתו לא חסרות סיבות לרצות לרדת מהעץ של ההפיכה המשפטית. עד כה הם נמנעו מהמתבקש. ממילא, מי שרוצים לכרסם במשטר הדמוקרטי ומחזיקים בהגה השלטון יכולים לעשות זאת במגוון דרכים, לא רק במערכת המשפט.
היסוד של ההפיכה המשפטית הוא האגדה על הטעייתם של חברי הכנסת בחקיקת חוקי היסוד בראשית שנות ה-90. יש מספיק ראיות שממחישות עד כמה מדובר בחוסר דיוק, העולה כדי שקר; נכון שלא כל הח"כים הבינו את משמעויות החקיקה. הם גם אמרו זאת לאחר מכן. אך זה נכון בכל יום בתולדות הכנסת מאז 1948. הדברים היו ברורים לחלוטין למי שרצה להבין, ובזמן אמת; הרבה לפני שבג"ץ פסל חקיקה. והואיל שיש עוד מפקפקים בכך, הנה עוד ראיית זהב.
ב־28 במארס 1995 התקיים בכנסת דיון משותף ויוצא דופן של ועדות הכנסת והחוקה, חוק ומשפט. נכחו בו דדי צוקר וחגי מירום, יושבי ראש הוועדות, והייתה גם נוכחות נכבדה של ח"כים מכל חלקי הבית, לא כולם בין החיים היום: יו"ר הכנסת שבח וייס, אברהם רביץ מדגל התורה, רחבעם זאבי (גנדי) ממולדת, הרב יצחק לוי מהמפד"ל, דוד מנע ודן מרידור מהליכוד, תמר גוז'נסקי, אברהם פורז ורבים אחרים. וכך פתח יו"ר ועדת החוקה, דדי צוקר, את הדיון המיוחד: "העובדה החוקתית המשמעותית ביותר בחיי הכנסת הזו היא שחירותנו כמחוקקים מוגבלת מזה זמן. אנחנו איננו עוד בני חורין לחוקק כל שיעלה על דעתנו ואנחנו מחויבים להתאים את החקיקה בכל מהלכיה, ואני לא מדבר על הצעת החוק אבל בכל המהלכים שנידונים כאן בכנסת, אנחנו מחויבים להתאים את עצמנו לנורמות שהכנסת באופן וולונטרי, על ידי הצבעה ועל ידי אימוץ חוקי יסוד, הטילה על עצמה". במה עסק הדיון? באפשרות שהכנסת תאמץ פרוצדורה שתבחן מלכתחילה כל חקיקה שסותרת את חוקי היסוד. ח"כ צוקר מבהיר שעליונות הכנסת לא נפגעה – אך מדבר במפורש על האפשרות שביהמ"ש ייאלץ לעשות שימוש בחירותו שלו, ולפסול חוק.
הדיון כולו בעצם עוסק בדרך שבה הכנסת תפסול בעצמה הצעות חוק ויוזמות הנוגדות את חוקי היסוד, "או שמא היא צריכה לרוץ עם החקיקה ולהשאיר לבית המשפט העליון את המבחנים", כדברי יו"ר ועדת הכנסת דאז ח"כ חגי מירום. שותף עקבי בדיון הזה הוא רחבעם זאבי, שאיש לא חושד בו בשמאלנות. אברהם רביץ החרדי תוהה אם ביהמ"ש העליון יוכל לאשר הצעת חוק שוועדות הכנסת פסלו – כי הן אינן עומדות בחוקי היסוד כבוד האדם וחירותו, וחופש העיסוק. מירום משיב לו: "הכנסת עומדת לביקורת ולפיקוח בית ¬המשפט העליון בכל דבר ועניין, ומי שירגיש עצמו נפגע מפני החלטות הכנסת לעצור חקיקה, בוודאי יוכל לעתור לבית¬ המשפט העליון". בשלב הזה, הימין הישראלי לא יוצא מהחדר, לא זועק חמס, לא טוען שמדובר בדיקטטורה שיפוטית. ומדוע שיעשה זאת? הרי הגישה הזו היא גישת הליכוד, שהביא לחקיקה את חוקי היסוד, היא גישתו של מנחם בגין (ושל יצחק שמיר, ושל בנימין נתניהו, עד לפני שנה וחצי בערך).
דן מרידור מהליכוד, מיוזמי חוקי היסוד כשר המשפטים של ממשלת שמיר, אומר בדיון שהוא שטבע את הביטוי "המהפכה החוקתית". הוא אומר שמדובר לא רק בשינוי משפטי אלא ב"שינוי משטרי"; "השינוי הזה בא לידי ביטוי מובהק בחוק יסוד: חופש העיסוק וחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, שנתקבלו ושהכנסת קיבלה אותם... ביודעה שיש ביקורת שיפוטית וחששה מפני ביקורת שיפוטית, וכאן כל הטענות כאילו לא ידעו ולא הבינו. אולי גם לא ידעו ולא יבינו אף פעם. 80 חברי כנסת הצביעו בעדם עם כל הקואליציה וכל הסיעות שמתנגדות לכך, כך שבאמת הרוב הזה ראוי לשינוי המשמעותי שעברנו". הוא מסביר שכבר בבג"ץ ברגמן ב-1969 היה ברור שהכנסת כפופה לפסיקות ביהמ"ש שיכול לפסול חוקים, והחידוש האמיתי איננו בכפיפות, אלא "בזכויות שבהן מדובר היום".
מי שקטל את היוזמה להקים מסננת פנימית בכנסת לחוקים הסותרים את חוקי היסוד היה יו"ר הכנסת שבח וייס, ממגוון סיבות. אולי זו הייתה טעות. בחלוף השנים, הח"כים חשו פחות ופחות מחויבות לנורמות-על חוקתיות. הם החלו לבצע את התמרון הקלאסי של הפוליטיקה הישראלית: ליזום מהלך ספק-חוקי, ולראות מה בג"ץ יעשה. אם יפסול – אפשר להאשים אותו בשמאלנות, ניתוק או סירוס המערכת הפוליטית. אם יאשר – מה טוב. בשבוע שעבר פורסם ראיון שקיימתי עם איל ינון, שהיה היועץ המשפטי של הכנסת. בשיחתנו, הוא ערך חשבון נפש לשיתוף הפעולה של המערכת המשפטית עם התמרון הזה, שאיפשר לפוליטיקאים לחמוק מאחריות ולהאשים בקביעות את מערכת המשפט. "הם חשבו כך: 'המערכת המשפטית תגן עלינו כפוליטיקאים. היא גם תאזן אותנו קצת, מושלם, ואנחנו נוכל להפיל עליה את הכל. להיכנס בה, להאשים אותה'. המערכת שיתפה פעולה עם זה. אני אישית שיתפתי פעולה. פוליטיקאים לא אוהבים להגיד לא. הם אוהבים להגיד רק כן. ואז השיטה היא שהיועץ המשפטי של הכנסת יגיד לא. וזו הייתה טעות (להסכים לזה, נ"א). אני זוכר שהייתי עוזר של היועץ המשפטי לממשלה, מני מזוז, היו באים אלינו שרים ואומרים, 'למה אתם לא מגבילים אותנו? למה אתם לא מוציאים הנחיות שאסור לנו לתת מתנות לחברי מרכז ושאסור לנו למנות? אנחנו לא עומדים בזה. תצילו אותנו מעצמנו'. זו הייתה מערכת היחסים". הוא אומר שזו הייתה בדיעבד "טעות חמורה" ששיחררה את הפוליטיקאים מאחריות, אבל חמור מכך, איפשרה "הסתה נגד מערכת המשפט" שהתייחסה להתבטאויות קשות באדישות-מה. שקר ועוד שקר, תרגיל ועוד תרגיל, נוצר הר שלם של טענות, רובן חלולות למדי. כך קמה ההפיכה על רגליה.
בסוף החודש הבא ילכו הישראלים לבחור בבחירות לרשויות המקומיות. באורח מוזר למדי, המערכת הפוליטית – הארצית, לא המוניציפלית – מבטאת מתח רב לקראת ההתמודדות הזו. בליכוד, וגם באופוזיציה, מזהים בבחירות הללו מבחן כוח משמעותי לממשלה. זה משונה קצת; כבר שנים רבות שישראלים לא בוחרים בפתקי מפלגות בבחירות בערים וביישובים, אלא ברשימות עצמאיות עם חיבור רופף למפלגות האם. מה השתנה? בעיקר, ההפיכה המשפטית והמחאה נגדה, ללא ספק מפגן הפעולה הפוליטי העוצמתי ביותר בהיסטוריה של ישראל.
ראשי ארגוני המחאה מנסים להניע לפעולה בבחירות המקומיות, ומשום שמדובר בארגונים שונים ובדמויות מגוונות, האסטרטגיה טרם ברורה ומובחנת. פעילי המחאה ממוקדים בכך שלא יהיה פיצול מיותר של מועמדים הנמנים על המחנה המתנגד ל"רפורמה", אבל יש מחלוקת על הבעות תמיכה של ממש במועמדים. מה שברור הוא שגם ללא מעורבות רשמית, הנושאים של הציבור הליברלי בישראל הפכו לנוכחים הרבה יותר בשיח הציבורי. אחד מהם הוא תחבורה ציבורית בשבת. לפני שנה פירסמתי בדיקה שערך הכלכלן הראשי של פירמת רואי החשבון BDO, שבחן מה עלות אי-הפעלת הרכבת הקלה בשבת. התוצאה היא למעלה מ-17 מיליארד שקל לאורך 40 השנים הקרובות.
אי־הפעלת תחבורה ציבורית בין־עירונית בשבת היא בעיקר אפליה נגד אוכלוסיות נטולות רכב, לעיתים חלשות ועניות, שנותרות כלואות בביתן – רחוקות מביקורים אצל בני משפחה אחרים, מחוף הים, מתחושה של ניידות וחופש תנועה. זה נכון שמדובר במרכיב בסטטוס קוו; אך הסטטוס קוו, לדוגמה, כלל הגבלה על מספר בחורי הישיבה שיקבלו פטור מגיוס. המכסה הזו בוטלה בידי רה"מ מנחם בגין לאחר המהפך ב-1977. הסקר שלפניכם בדק במספר ערים מה עמדת התושבים על הפעלת תחבורה ציבורית בשבת. אורי קידר, מנכ"ל "ישראל חופשית" ויזהר כרמון, מנכ"ל המרכזים לצדק חברתי, שתי העמותות שהזמינו את הסקר, אומרים ש"נותר רק לקוות שהתושבות והתושבים בערים האלו ישימו לב טוב למי מקדם ומי עוצר את התחבורה הציבורית בשבת, ושכל אחד ייקח איתו את המידע הזה לקלפי".
האמת היא שנדרשת לישראל הסדרה כוללת וחדשה של יחסי דת־מדינה; כזו שתיתן מענה לחששות החרדים באשר לגיוס ולימודים, אבל גם לתסכול החילוני הגובר באשר לחוקים הפוגעים באורחות חייו. אם הייתה ממשלה בישראל, היא הייתה יכולה לטפל בכך.
