עדותה של סילביה
המוסד חושף לראשונה עדויות של שני ניצולי שואה אשר שירתו כסוכנים בליבה המבצעית של הארגון, מבלי שחבריהם לארגון הכירו את סיפור חייהם והעובדה שהם שורדי שואה.
לרגל יום השואה ערך המוסד אירוע "זיכרון בסלון" ב-20 מוקדים שונים במטה הארגון. במסגרת האירוע ניתנה במה מיוחדת לשורדי השואה אשר פעלו לאורך השנים בשורות הארגון בתפקידי ליבה והובילו פעולות ומבצעים חשאיים באומץ לב, וכאמור מבלי שחבריהם לארגון יודעים כי הם ניצולי שואה ששרדו את התופת. במשך שנים הם שמרו את הסוד בקרבם ובמסירות נפש תרמו תרומה משמעותית לביטחון המדינה.
עדותו של חיים ויקטור תייר
מתוך כבוד והצדעה לפועלם, מפרסם היום המוסד את עדויותיהם של שניים מהגיבורים - חיים תייר שנחשף בשמו המלא ותמונתו, וסילביה – שזהותה המלאה עדיין אסורה לפרסום. פניה מטושטשות עקב העובדה שלמרות גילה המתקדם (82), גם היום חשיפת זהותה עלולה לגרום לנזק מבצעי משמעותי. "אני משפיל מבט בענווה גדולה אל מול האומץ האישי שלכם, אל מול סיפור חייכם. לקחי השואה והאתגרים הביטחוניים מלמדים אותנו שעלינו לבנות את כוחנו, ולסמוך רק על עצמנו", אמר ראש המוסד, דדי ברנע.
סילביה, מפקדת מבצעית בכירה לשעבר, שיתפה בעיניים בורקות את עובדי המוסד בסיפור חייה. "נולדתי בביאליסטוק בשנת 1940 למשפחת ויסוצקי. עם כניסת הרוסים לביאליסטוק אמי ברחה איתי לוורשה וחיינו שם בגטו. כשהייתי בת שנתיים, אמי, שהבינה כי אין סיכוי שנשרוד את הזוועות, רצתה להציל אותי לפחות ותיאמה עם בחור פולני שהכירה שימתין מן העבר השני של החומה בגטו. אמי עטפה אותי בסמרטוטים והשליכה אותי מעבר לחומת הגטו. אותו פולני מסר אותי להוריו. בגיל צעיר מאוד ברחתי מהמשפחה הפולנית ששלחה אותי לקבץ נדבות ברחוב. היה לי רע שם, ברחתי, רצתי כמו מטורפת. הגעתי לבית יתומים בקרקוב, ובהמשך אומצתי ע"י זוג מבוגר חשוך ילדים, שגידלו אותי כנוצרייה. הוריי נספו בשואה. לאחר המלחמה דודתי ששרדה את המלחמה, מצאה אותי ועלינו יחד לארץ בשנת 1950".
בהמשך נקלטה סילביה בשורות ארגון הביון הישראלי. היא שירתה במגוון תפקידים מבצעיים משמעותיים, הובילה באומץ לב פעילויות מרשימות והגיעה לתפקידי פיקוד בכירים.
סילביה משתפת בתחושותיה כמי שחוותה את התופת אולם צמחה ופעלה שנים רבות בארגון הביון הישראלי: "אף אחד במוסד לא ידע שאני ניצולת שואה. לא רציתי הנחות. רציתי להיות כמו כולם. אהבתי את המדינה. הפעילות המבצעית במוסד היא הגשמת חלום ותחושת חוזק וחוסן אמיתי". סילביה היא אמא לשלושה ילדים וסבתא לשישה נכדים.
חיים ויקטור תייר נולד בשנת 1935, בטריפולי שבלוב.
חיים מספר בהתרגשות מעוררת הערצה את סיפורו: "ביוני 1940 איטליה הפשיסטית ששלטה בלוב הכריזה מלחמה על בריטניה וצרפת, מה שגרם להפצצות מאסיביות על העיר טריפולי, שהביאו לבריחת המשפחה לעיר זאוויה שם נפטרה אחותי הצעירה ממלחת הטיפוס. בהמשך גורשה המשפחה יחד עם עוד 1,500 יהודים מכל רחבי לוב, בעלי נתינות זרה למחנה הסגר בטוניסיה כשמתוכם כ-660 נשלחו למחנה ברגן בלזן בגרמניה.
"בתוניסיה, שהייתה בתקופה זו בשליטת ממשל וישי ואנשי הגסטאפו, נשלחו הגברים למחנות עבודה. לאחר מספר חודשים הועברנו לאלג'יריה שם נשללה אזרחותנו הצרפתית ונשלחנו למחנה הסגר בלגואט במדבר סהרה שם חיינו בתנאים קשים מנשוא, מחלות ורעב קשה. אמא רצתה שנשאר סביבה, לא נתנה לנו לעבור את סביב שמלתה. היא פחדה מהחיילים האכזרים.
"ב-1943, פלשו בנות הברית וצרפת החופשית לאלג'יריה במסגרת 'מבצע לפיד', שהתאפשר בזכות פעילותה של המחתרת היהודית שמנתה 800 לוחמים, ושימש גשר לקראת כיבוש אירופה ותבוסת המשטר הנאצי. חייתי עם משפחתי עוד מספר שנים במחנה הסגר, שם נפטרו סבתי ואחי הצעיר, עד לחזרתנו לטריפולי ומשם למרסיי ולארץ בשנת 1947.
חיים שירת בגבעתי כקשר וב-1956 התגייס למוסד למודיעין ותפקידים מיוחדים, שם שירת שנים ארוכות במגוון תפקידי מפתח באגף הטכנולוגי המבצעי. "כילד נרדף שואה שחווה על בשרו את הזוועות הנוראיות, עבורי, לשרת במוסד ולתרום לביטחון מדינת ישראל זה הישג אישי ענק וגאווה עצומה להיות חלק ממשפחת המוסד". חיים נשוי לציונה ולהם שני ילדים ו-5 נכדים.
בנאומו של ראש המוסד, דוד ברנע, בתום עדויות שורדות ושורדי השואה, אמר: "היום הזה מטלטל את הנשמה. קשה לדבר, השכל מתקשה להבין והלב מתקשה להאמין מה עבר על בני עמנו, עליכם, עדים ועדות יקרים, בימי השואה. גם בחלוף שמונים שנה, מה שעובר עליכם עדיין מזעזע, כמעט בלתי יאומן, בלתי נתפס. רק שהדברים באמת קרו, ואתם כאן כדי להעיר בפנינו, בפני עם ישראל, בפני העולם כולו, על כך.
"הגבורה שלכם התחילה אז, אבל היא נמשכת עד היום. קשה לתאר את תעצומות הנפש ואת אומץ הלב שנדרשו רק כדי להמשיך לחיות. ואתם עשיתם עוד הרבה יותר מזה: בניתם לכם חיים, השתתפתם בתקומה של הארץ, הקמתם משפחות לתפארת – לחלקכם בני משפחה שמשרתים כאן במוסד למודיעים ותפקידים מיוחדים של מדינת ישראל. אך לא הסתפקתם בכך. העזתם להישיר מבט את הימים האפלים ביותר בתולדות האנושות, שפגעו בכם באופן ישיר ואישי, ומצאתם את הכוח לספר על כך, שנה אחר שנה, לדורות הבאים, כדי שנדע, נזכור ונלמד".
"אני מדבר אליכם כנציגו של ארגון ישראלי, ממלכתי, נחוש ורב עוצמה", הוסיף ברנע. "ואני שעומד בראשות המוסד, משפיל מבט בענווה גדולה אל מול האומץ האישי שלכם, אל מול סיפור חייכם. רובכם בני משפחה של עובדי מוסד, חלקכם שירת במוסד, היום כולכם חלק מאתנו, חלק מהמוסד. חשוב לנו לשמוע אתכם. סיפורכם הוא חלק מהקשר ההיסטורי הרחב במסגרתו אנו פועלים. בזכותכם אנו לומדים להעריך עוד יותר את המשמעות והערך של החיים שלנו, במדינה עצמאית וריבונית. העדות שלכם מטעינה את פעילות המוסד, את מבצעינו, במשמעות מיוחדת.
"האתגרים הביטחוניים עמם אנו מתמודדים, מלמדים, מעבר לכל שיעור אפשרי, שעלינו לבנות את כוחנו ולסמוך רק על עצמנו. יש לנו בעלי ברית רבים, אבל אף אחד לא ילחם במקומנו, זה היה ברור תמיד, היום זה ברור יותר מאי פעם. אנחנו חייבים גופי ביטחון חזקים, צה"ל, שב"כ ומוסד שיאפשרו למדינה שלנו להתקיים בשגשוג ובביטחון".
ראש המוסד הוסיף: "המפגשים שנערכו היום אורגנו על-ידי אגף הלמידה שלנו, שתפקידו לא רק להקנות לעובדי המוסד מיומנות מקצועית, אלא גם, אולי בעיקר, להקנות לנו ערכי יסוד, וללמד אותנו לא רק מה לעשות אלא גם למה לעשות. העדים שדיברו אתנו היום אינם צעירים, אבל עיניהם בורקות והאנרגיה שלהם מעוררת השראה. היה לנו אפילו בן משפחה אחד שהעביר בשם אביו. את העדויות האלו נמשיך להעביר מדור לדור. אני מודה לכם מקרב לב על השתתפותכם ביום המרגש והחשוב הזה. כולנו מביטים בכם בהערצה, ואנו מקווים שבזכות עדותכם, בזכות אישיותכם, נהיה בני אדם טובים יותר, ישראלים טובים יותר ועובדי מוסד טובים יותר".
