בעיצומה של מלחמה אכזרית ורוויית דם, שמתנהלת בלי רחמים על אדמת עזה יותר מ-80 יום, נזכרתי באירוע שנחקק בי. ב-25 פברואר 1996 נודע לי שיונתן ברנע, בנו של עיתונאי "ידיעות אחרונות" נחום ברנע, היה בין 25 הקורבנות בפיגוע שביצע מחבל חמאס באוטובוס בקו 18 בירושלים.
את ברנע האב הכרתי זמן קצר קודם לכן, כשביקר בעזה לצורך עבודתו העיתונאית. חבר ישראלי נתן לו את מספר הטלפון שלי ואני ליוויתי אותו בסיורו ברצועה. בימים ההם שררה אווירה של אופטימיות בקרב רוב הציבור הפלסטיני, וגם תקווה שאנו הולכים בדרך שתוביל להקמת מדינה ולהשכנת שלום באזורנו, שידע רק מלחמות ומאבקים במשך עשורים רבים.
התגוררתי אז בבניין רב-קומות בעיר עזה, מרחק כמה עשרות מטרים משפת הים, שמימיו הכחולים השרו אווירה של רוגע ושלווה. הבית שבו התגורר יאסר ערפאת באותה תקופה היה במרחק של 30 מטרים מבניין מגוריי. איש לא שיער אז בנפשו שהאזור היפה הזה יהפוך כעבור שלושה עשורים לעיי חורבות.
טורים נוספים בערוץ הדעות ב-ynet:
• תקראו למלחמה הזאת בשמה
• עבור הסטודנט הערבי השנה תחל בפחד
• מה עושים כשלכאורה אין לו תחליף
• איך יודעים מה רוצים הפלסטינים
באותן שנים שקדתי על טיפוח קשרים עם ישראלים רבים, פוליטיקאים, עיתונאים ואנשי רוח, מיוסי שריד וזהבה גלאון ועד בן-דרור ימיני ואחרים. האמנתי בחיוניות של הקשר הבלתי אמצעי בין ישראלים ופלסטינים מתוך הכרה בצורך להביא יותר ויותר ישראלים להשתכנע שאין דרך להשיג שלום זולת סיום הכיבוש והכרה בזכויות הלגיטימיות של העם הפלסטיני להגדרה עצמית.
אירחתי את ברנע בדירתי והכרתי לו את אשתי ואת בני התינוק לפני שיצאנו לסיור ברחובות העיר עזה. בין היתר ארגנתי ביקור אצל המשורר הפלסטיני מחמוד דרוויש, ששהה באותה עת בבית מלון צנוע ממש על שפת הים. דרוויש ידע עברית וזכר אותה גם לאחר שגלה מישראל, וכך שוחחנו שלושתנו באותה שפה.
דרוויש היה ממבקרי הסכמי אוסלו. בפגישתנו המשולשת הוא היטיב לתאר אותם בדרכו הציורית כשאמר שהם דומים למצב שבו הכובש הישראלי יצא אמנם מחדר השינה, אך רק עבר לסלון. עם זאת, כרבים אחרים שנטלו חלק במאבק מחוץ לגבולות פלסטין, הוא העריך נכונה שעם החתימה על הסכמי אוסלו עבר מרכז הכובד לכאן. לכן הם החליטו לארוז את חפציהם מארצות הפזורה ולבוא לפלסטין שעול הכיבוש עדיין רבץ עליה.
כשנודע לי על מותו של יוני ברנע חשתי לא רק צער רב, אלא גם חובה מוסרית ואנושית להתקשר לנחום ולהביע השתתפות בצערו. הוא הודה לי על שיחת הניחומים והוסיף משהו שנחרת בזיכרוני: הוא ביקש ממני לספר לבני, כאשר יגדל, על הטרגדיה האישית שלו. דבריו ריגשו אותי עד דמעות.
אני נזכר בסיפור הזה בימים הנוראים שעוברים עלינו מאז 7 באוקטובר. איש לא העלה בדעתו שחמאס ייצא למתקפה כזאת ושישראל תכריז עליו מלחמה שמוחקת את כל הקווים האדומים, כשיותר משני מיליון פלסטינים ברצועת עזה נחשפים מדי יום לאש ולגופרית של המכונה הצבאית. מוקדם להעריך לאן יתגלגלו הדברים עם שוך הקרבות, אבל דבר אחד ודאי: את פצעי 7 באוקטובר בישראל ובמלחמה בעזה יהיה קשה מאוד לרפא. כ-1,200 קורבנות בצד הישראלי, ויותר מפי 20 בצד הפלסטיני, יורישו שנאה תהומית ורגשי נקם.
האזור כולו, וישראל והפלסטינים בפרט, עומדים בצומת קריטי ועליהם להחליט לאן לפנות. מצד אחד עומדת סכנת מלחמת גוג ומגוג, ומצד שני תהליך מדיני המבוסס על ההכרה של מדינת ישראל בכך שגם כוחה הקטלני לא יוכל להנציח את הכיבוש.
עאזי אבו ג'יאבהמלחמה מחדדת את המובן מאליו: לא הקהילה הבין-לאומית ולא מדינות ערב יפתרו את הסכסוך הפלסטיני-ישראלי. המאבק שהתחיל בין הפלסטינים והתנועה הציונית לפני כמאה שנה, והתרחב מאז למאבק ערבי-ישראלי, חוזר אל ליבתו. עזה ותושביה משלמים מחיר כבד מנשוא, אולם הסוגייה הפלסטינית חזרה לראש סדר היום המקומי, האזורי והבין-לאומי, והיא קוברת את מדיניות ניהול הסכסוך של הימין בישראל.
מול המראות הנוראים מעזה צפה ועלתה בי הטרגדיה האישית של נחום ברנע. מכר, אדם אחד, שהעלה דמעה בעיני לפני כמעט 30 שנה. מה אומר על הטרגדיה הנוכחית שממדיה לאומיים?
- ע'אזי אבו ג'יאב הוא פעיל פוליטי פלסטיני ותושב רצועת עזה לשעבר. הוא מתרגם וכותב בצוות התוכן באתר המשותף למכון ון ליר ולפורום לחשיבה אזורית
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
