חרף כל מה שקרה בכמעט חודשיים מאז טבח 7 באוקטובר, קשה לשנות את הדפוסים הרגילים של תכנון ויישום מדיניות – גם בציר הביטחוני, אך בעיקר בציר האזרחי. המושג "ברבור שחור" מתייחס לתופעה של כשל מהותי מול אירוע חריף ומערער ואת הופעתו קשה מאוד לחזות משום שהיא מגיעה כשכמה סיכונים קיימו אינטראקציה ייחודית, התלכדו באופן מפתיע ויצרו אתגר גדול בהרבה מהתרחשותו של כל אחד מהם בנפרד. בהקשר למתקפת 7 באוקטובר, הרי כמות הכשלים שחברו להם יחד באותה שבת פשוט לא ניתנת לעיכול: כשל במדיניות הביטחונית ביחס לחמאס, כשל מודיעיני חריף בהבנת הסימנים המעידים שזוהו, כשל בהערכות הכוחות, כשל בהרכב הבכירים וקבלת ההחלטות בשיחת הלילה שעות לפני תחילת הטבח, כשל במענה המבצעי המיידי לחדירה, האיטיות במענה הממשלתי לצורכי האזרחים ועוד כשלים שלא נכון לדבר עליהם לפני סוף המלחמה.
מה שקריטי לדבר דווקא עכשיו עם מקבלי ההחלטות בממשלה ובגופי מערכת הביטחון אלה "הקרנפים האפורים" שעומדים ממש עכשיו מולנו ואסור להתעלם מהם. המטאפורה של הקרנף האפור מתייחסת לשילוב של שלושה אלמנטים: א. איום עם סבירות גבוהה להתרחשות. ב. מחיר או משקל כבד מאוד אם וכאשר האיום יתממש. ג. מקבלי ההחלטות נוטים להתעלם ממנו או להעריך בביטול את סבירותו להתרחשות.
בשונה מברבור שחור - את הסכנות המהותיות המכונות קרנפים אפורים רואים ממש מול העיניים, כשאין שום אלמנט של הפתעה ביחס לסיכון מהותי שלא יכולנו לחזות את הופעתו ולהעריך את השפעתו. את הקרנפים האפורים נכון להזכיר כאשר זו לא שאלה אם *יש* אפשרות שסיכון ענק כזה יופיע ויתנגש בנו, אלא שאי הוודאות מתמקדת בעיקר בשאלה של *מתי ואיך*. במקרה כזה, הבחירה הקריטית מתמקדת בשאלה אם להתכונן לאפשרות כזו או לא.
באופן מעשי, עד המלחמה הזו גם הדרגים הפוליטיים וגם הדרגים המקצועיים בממשלה היו רגילים לעבוד מול תפיסת מציאות אחת. ללא הכנה ראויה של מענה לכמה תרחישים, ללא יכולת אדפטיבית לתפקוד מיטבי כשהמציאות לפתע משתנה. רק לפני שנתיים, עוד במהלך הקורונה, במסמך ששמו "הערכת מדיניות בשעת משבר, הפקת לקחים בעקבות הקורונה" – כתבתי עם פרופ' ניסים כהן כי יש להטמיע גישה תכנונית שאינה לינארית אלא לעבור לתכנון מדיניות לפי תרחישים. היום, נראה שברור לכולם המובן מאליו - שאין לצפות שיחיא סינוואר או חסן נסראללה יהיו מחויבים לספר תוכניות העבודה של הממשלה.
בעת הזו, אגף ממשל וחברה במשרד ראש הממשלה בהובלת לירון הנץ מבטא את התפיסה שזוהי השעה לתכנן אחרת. לקראת פרסום ההנחיות למשרדי הממשלה לתכנון 2024, נכתב מסמך על פי מודל לניתוח ותכנון תרחישים בתנאים של אי-ודאות. במסמך נבנו ארבעה תרחישים אפשריים להמשך וסיום מלחמת "חרבות ברזל", כאשר שני צירי אי-הוודאות שיוצרים אותם הם אלו – ציר מספר זירות המלחמה וציר מודל סיום המלחמה:
בתרחיש 1, האופטימי ביותר, שאותו כינינו "חוזרים לשגרה", הלחימה בעזה מסתיימת בניצחון/הסדר מדיני שכלול בו גם נושא החזרת החטופים. צה"ל נסוג תוך יצירת רצועת פירוז מפוקחת באש בתוך עזה, ללא כוחות בשטח. ביחס ללבנון - ארה"ב אוכפת חלקית את יישום החלטה 1559 של מועצת הביטחון של האו"ם, ללא מלחמה מלאה של ישראל בחיזבאללה.
בתרחיש 2, שאותו כינינו "לקום אחרי מכה קשה", מתרחשת מלחמה מלאה גם עם חיזבאללה, ועל ישראל נאכפת בשלב מסוים הפסקת אש גם בצפון וגם בדרום. בתרחיש זה - חיזבאללה מרוסן והפסיק את הירי ליישובי הצפון באופן המאפשר את החזרת התושבים לבתיהם. ביחס לזירה בעזה - צה"ל נסוג לגבולות הרצועה תוך יצירת רצועת פירוז מפוקחת באש, ללא כוחות בשטח.
בתרחיש 3, שאותו כינינו "ממלחמה ללחימה", אין הסרת איום בצפון ועל ישראל נאכפת הפסקת אש בעזה, כשאין תמונת ניצחון. בתרחיש זה חמאס לא הוכרע ולא כל החטופים הוחזרו. בהיעדר הסדר מדיני ממשיך צה"ל אחיזה בשטחים שנכבשו לאחר הכרזת הפסקת האש והלחימה בהם הופכת ל"מדממת כרונית".
בתרחיש 4, שאותו כינינו "הסופה המושלמת", הלחימה בחיזבאללה מתרחבת למלחמה כוללת והיא נמשכת חודשים ארוכים תוך פגיעה קשה בעורף הישראלי. צה"ל ממשיך אחיזה בשטחים שנכבשו בעזה לאחר הכרזת הפסקת האש והלחימה בהם הופכת ל"מדממת כרונית". אין הכרעה ואין "תמונת ניצחון". בהשאלה ממלחמת לבנון השנייה – בצפון נוצרת "רצועת ביטחון דה-פקטו", אך הפעם בשטחה של מדינת ישראל.
כולנו כמובן מייחלים ומקווים לתרחיש הראשון והאופטימי. אך לייחל ולקוות בעת הזו לא יספיק. האפשרות להתממשות התרחישים הקשים יותר הם הקרנפים האפורים שמקיפים אותנו כעת ואסור להתעלם מהם. כל מקבלי ההחלטות בכל משרדי הממשלה, וכל הנמנים עם הדרגים המקצועיים הבכירים נדרשים לתכנן היערכות בתחומי הפעולה שעליהם הם אחראים גם ביחס לתרחישים אלו.
כבר שילמנו מחירים מיותרים כבדים מנשוא בפתיחת המלחמה, לכן אין ולא תהיה הזדמנות שנייה. היום יותר מתמיד אי אפשר ואסור להסתמך עוד על אלתורים בזמן אמת או על ההתגייסות האזרחית ורוח ההתנדבות לבדה. מדיניות וממשל זה לא רק חובה מקצועית – אלא גם אחריות מוסרית וערכית עליונה.
רון צור הוא מנכ"ל חברת הייעוץ קבוצת Sparks, יו"ר הועדה המייעצת של הפורום הישראלי למנהיגות
