יש כאלה שהם טקסט פוליטי, וכשלהקת נושאי המגבעת שרו שהם כאלה, קינאתי בהם. באותה העת הייתי, ככל הנראה, לא יותר מנתון סטטיסטי: סטודנט ממוצא (מומצא) מזרחי, שלומד באוניברסיטה. לא הייתי היחיד (חבל, לפחות הייתי יכול לנפנף בזה), גם לא הייתי הראשון, אבל בתחילת שנות השמונים של המאה הקודמת, אפשר לומר שהשתייכתי למייפלאואר, גרסת המזרח. כמו החבר'ה שנאספו מ"אי שם" אל תוך פנימיית "בויאר" בסרט שחור. מלח הארץ בצבע מעט כהה.
אני נתלה בנפילים אנגלים, המייפלאואר עאלק, אבל זה מה שקורה לנכנסים בשערי האקדמיה. אתה רוכש הון תרבותי ומתחיל להתגנדר בו, מסווה את בורותך ועוטה על עצמך נוצות של טווס, כמו הגנרלים הרוסים בסרט אוקטובר של סרגיי אייזנשטיין. ובכל זאת, מדוע להיתלות באילנות גבוהים וזרים? מה רע לומר שהיית חלוץ? ובכן, חלוץ זה בעייתי. זו מילה אפופה בריח של גוף מיוזע שעשה את כל הדרך ברגל ממזרח אירופה לפלשתינה, הרווה אדמה בתולית וחרבה, ואז יצאו ממנה "מים, מים".
אבא שלי, שעלה מעיראק, חלם להיות חלוץ. איך שהגיע לארץ, אץ רץ להתנדב בקיבוץ. היה לו שפם של קיבוצניק, אך שערו המקורזל ועורו הכהה הסגירו אותו, והוא נאלץ להיפרד מההזיה הציונית לבעול אדמות בתוליות. התשוקה להיות "קיבוצניק" נגוזה; נהיה נהג משאית. גם בפעם השמינית שראה את סאלח שבתי התרגש שנהג הטנדר השמן שהוביל את משפחת שבתי למעברה (הקיבוץ בצד השני) הוא אשכנזי לבן. להיות נהג משאית, חשב לעצמו, הוא לא מקצוע של מזרחים בלבד. אני לא יודע מה הלך לאבא שלי בראש, אבל אני יודע פחות או יותר מה התנגן לי בראש – "לא טוב היות האדם מזרחי".
בנערותי רציתי להפסיק ללמוד בתיכון ולהרוויח כסף. שני דודים שלי, שעבדו זה כמכונאי וזה כפחח רכב, הציעו לי לבוא לעבוד במוסך בחופשת הקיץ. הם ידעו עם מי יש להם עסק. הגעתי לעבודה בשבע בבוקר רענן ומלא מרץ. בשעה עשר כבר חישבתי את קיצי לאחור. לקראת שתיים בצהריים הם ניצבו לידי ואמרו לי: "לך ללמוד".
דוד אחר שלי שאל אותי למה שלא אתגייס לכוחות המשטרה מיד אחרי הצבא, שהרי אוכל ליהנות ממשכורת בטוחה, התקדמות מהירה בסולם הדרגות ופנסיה. "אתה אוהב סרטי מתח", הוא אמר לי, "תהיה חוקר, בלש משטרה. נקי, בלי ללכלך את הידיים". מוזר, דווקא הדוד הזה עבד בדפוס של האוניברסיטה בגבעת רם בירושלים לפני שהתגייס למשטרה.
"אני טקסט פוליטי" - נושאי המגבעת
אהבתי את הקמפוס בגבעת רם. נהגתי לנסוע לשם מדי פעם ולאכול בורקס גבינה ושוקו. הייתה שם אווירה שהתמכרתי אליה. מין כובד ראש של סטודנטים במשקפי קרן ומעילי סטודנטים צמריריים, וסטודנטיות ג'ינג'יות תמירות וגבעוליות אוחזות בספר "מיכאל שלי".
באחת הפעמים שישבתי בקמפוס ראיתי מודעה על מכירת כרטיסים למופע של יהונתן גפן ודני ליטני, "מכתבים למערכת". הצלחתי לשכנע את שני חבריי לבוא איתי לראות את המופע. היינו זרים שם, פסענו בטריטוריה שהתגנבנו אליה. דני ליטני ויהונתן גפן שרו כאילו היו בוב דילן ולאונרד כהן, הרבה לפני שידענו מי הם: "גמרתי להכין את כל השעורים // רחצתי פנים וידיים // כתבתי בכתב מסודר וברור // אכלתי הכל והשארתי שוליים //… עטפתי את כל המחברות והספרים // צחצחתי את כל השיניים // כתבתי חיבור על מותר ואסור // עשרים תרגילים בעמוד מאתיים".
זה היה השיעור הראשון שלי באוניברסיטה. מאותו היום הפסקתי לעטוף מחברות ולשרטט שוליים - אם כי לא הצלחתי להיפטר מכתב יד ברור ומסודר.
לזכותם של הוריי (מה אכתוב, לגנותם?) ייאמר שהם לא גילו כל סימן של התרגשות או גאווה שבנם עומד ללמוד באוניברסיטה. אני אומר "לזכותם" משום שבדיעבד הם הפגינו תפיסה פוסט-מודרנית הדוגלת ביחסיות תרבותית. יחסם האדיש נראה לי מובן מאליו.
תחושות ורגשות התעוררו אצלי כמעט תמיד בדיעבד, ובעקבות צפייה בסרטים. כך, למשל, חשתי הזדהות עמוקה עם גווינו לדה, גיבור פדרה פדרונה. אמנם לא ביליתי את נעורי ברעיית כבשים ובשמירה עליהן בלילות קרים ומפחידים, ואבי לא היה אדוני, אבל רכישת השכלה מכל סוג (למעט רפואה ועריכת דין – פולנים יש בכל עדה) כמעט לא נחשבה למשהו שיש להעריך במיוחד.
דווקא אמא, מארג צפוף של חרדות וטראומות, שחוותה את החיים כסדרת קטסטרופות שמשחרות לפתחה על בסיס יומי, לא דיברה על פרנסה, אלא דאגה שאתעייף מהנסיעות הלוך ושוב לתל אביב
חייו של גווינו השתנו כשיום אחד שמע צלילי אקורדיון שניגן אחד הנוודים שחלפו באקראי סמוך למערה, שבה הוא התגורר מילדותו המוקדמת ועד בחרותו המאוחרת. כשראיתי את הסרט התעורר בראשי הבזק לגיל שש או שבע, אז נהגתי לשחק בשכונה כשטרנזיסטור צמוד לאוזני, מאזין למוזיקה קלאסית ברשת א'. אין לי מושג מדוע עשיתי זאת; אוזניי התקשו ליהנות מהצלילים שביקשתי לכפות עליהן. זו הייתה פוזה שאף אחד לא התרגש ממנה במיוחד. סביר להניח שהיה בזה איזה עניין אדיפלי עם אבא שלי שהיה מוציא בשבת את הטייפ סלילים ומשמיע בהנאה צרופה את ג'ו עמר שר "שלום לבן דודי".
אבי לא אמר דבר. אולי פיהק מול מסך הטלוויזיה, או שהיה מרוכז במשחק שש-בש. כשהזדמן לו להסיע תיירים לבית התפוצות הוא שאל אותי אם אני עדיין לומד באוניברסיטת תל אביב והציע להיפגש לקפה. כשנפגשנו, הוא התחרפן לראות אותי מעשן סיגריות קאמל. שאל אם זו פוזה של סטודנטים. שאלתי אותו אם הוא מעשן מרלבורו בגלל פוזה של נהג אוטובוס. מדי פעם שאל בספקנות: "העיקר, ח'יר יוצא מכל הלימודים האלה? פרנסה יש?". שנים לקח לי עד שאמרתי בבטחה ובגאווה שכן. הוא נשם לרווחה. "חזק וברוך, ברוך השם".
אמי שאלה אותי: "בשביל מה לך?". עשור לפני כן היא גם שאלה אותי "בשביל מה לך לקרוא כל כך הרבה? בסוף תצטרך משקפיים". דווקא אמא שלי, מארג צפוף של חרדות וטראומות, שחוותה את החיים כסדרת קטסטרופות שמשחרות לפתחה על בסיס יומי, לא דיברה על פרנסה, אלא דאגה שאתעייף מהנסיעות הלוך ושוב לתל אביב ובחזרה. היא הנידה בראשה: "ומה, כל יום תיסע הלוך חזור? זה מעייף". היא לא תיארה לעצמה אפשרות אחרת. עניתי לה את המשפט שהיא נהגה לומר לי כשהתעצבנה עלי: "רוֹחַה בַּלַא רַגְ'עַה" כלומר, "הליכה ללא חזרה".
בדומה לחבורת המהגרים שאכלסו את באי הבר בסרט שורו, "נהייתי תל אביבי". לימים לימדתי את רעייתי האשכנזייה שמילת המפתח אצל ערבים בכלל, ואצל עיראקים בפרט, היא: "תעבאן". בשיעור הראשון שלה בקורס לערבית היא נוכחה לדעת שאני צודק: "ג'ורג', שו מאלק?" (ג'ורג', מה יש לך?); "אנא תעבאן" (אני עייף); "לש אינתא תעבאן, ג'ורג' יא-אלבי?" (למה אתה עייף, ג'ורג' יקירי?) "אנא תעבאן מן שורול" (אני עייף מהעבודה). מוזר, היא אמרה, שגם הם, הרוסים כאלה; חייבים להשתרע. אין ספק, נקודת מוצא אופקית טובה לגוף, וגם לנשמה.
תעודת הבגרות שלי הייתה סבירה, יחסית. אבל כדי להתקבל לאוניברסיטה יש לגשת למבחן פסיכומטרי. בדיוק אז, בתחילת שנות השמונים, החלו להיפתח בתי ספר שהכינו לקראת הבחינה תמורת שכר לימוד גבוה ביותר. הסתפקתי ברכישת הספר שנפתח במילים: "למסיבת יום ההולדת של סבתא זפטה הגיעו שלושת נכדיה – אורי, נועם וזאב – ובידיהם שלושת החטיפים האהובים על סבתא: במבה, ביסלי ובייגלה. אורי לא הביא את הבמבה, נועם לא הביא הביסלי, זאב הוא בכלל מסיפור אחר".
סוציולוגיה הספיקה לי בתיכון. אני פה בשביל הקולנוע, חרף העובדה שלא ידעתי מה לומדים במסגרת החוג לקולנוע. העדפתי לשמר את ההילה שאפפה את האפשרות לעשות סרטים
נו, בואו נראה אתכם – מה הביא הזאב? התשובה שעולה בראש באופן הכי מיידי היא שזאב הביא ביד. עשרות שנים לאחר מכן ראיתי את הסרט הצרפתי בין הקירות. בסצנה הראשונה שמתרחשת בכיתת בני ובנות מהגרים, שואלת תלמידה אחת את המורה שלה, מדוע השמות שמשתמשים בהם בשאלות כאלה הם ג'ורג', מישל או אלן ולא מחמוד, מוסטפא או חסן. המורה השיב לה בנועם שמדובר בשמות גנריים.
מי שמהרהר במחשבות על אודות מעשיו של הזאב מתעורר עם הציון הנמוך של 500 בפסיכומטרי (אולי פחות). עם ציון כזה המחלקה לסוציולוגיה קיבלה אותי בזרועות פתוחות, אבל לא שערי החוג לקולנוע וטלוויזיה. התפלאתי. המיון הזה נראה שרירותי ואף פרדוקסלי. האם סוציולוגיה לא אמורה להיות דיסציפלינה קשה ומורכבת יותר מקולנוע? הייתי דבע; לקח לי יותר מדי זמן להבין שאין להחלטה כל קשר לכישרון אמנותי (לא היו ועדיין אין מבחני מיון לחוג לקולנוע) או לאיכויות אקדמיות, אלא לעיקרון של ביקוש והיצע.
מבחינתי, זה היה כמו לשלוח אותי לבית ספר מקצועי אורט. סוציולוגיה הספיקה לי בתיכון. אני פה בשביל הקולנוע, חרף העובדה שלא ידעתי מה לומדים במסגרת החוג לקולנוע. העדפתי לשמר את ההילה שאפפה את האפשרות לעשות סרטים, את הפנטזיה הרומנטית של הקולנוען המיוסר שמקדיש את חייו לאמנות. זה רק אני או שאנחנו מתנהלים כמו בסרט טיפשים ללא הפסקה?
מכל מקום, כשצפיתי בסרט ברטון פינק כעשור לאחר שהתחלתי ללמוד קולנוע, יכולתי להבין את העמדה האירונית של האחים כהן כלפי מיתוס המחבר. סטודנטים שאני מלמד בשנה ב' במחלקה לא מצליחים לקלוט את האירוניה; הם מזדהים עמוקות עם דמותו של ברטון פינק, התסריטאי הנרקיסיסט, שהאמין בכל מאודו למה שמספרים עליו: יוצר ייחודי, בעל טביעת אצבע אישית, המציג ברגישות ובאמצעים פיוטיים את פניו וקולו של האדם הפשוט.
ברטון פינק נולד והתבגר בשכונה ענייה בניו יורק שתושביה התפרנסו בדוחק ממכירת דגים שדגו בספינותיהם הרעועות באישון לילה. סבא שלי התפרנס ממכירת ירקות ופירות שאותם קנה מוקדם בבוקר בשוק הסיטונאי. בחופשות הקיץ הגעתי לסייע לסבי בבאסטה בשוק, על גבי טנדר עם דוד אחר, שחתך ממשרתו כנהג בחברת הדואר. ברטון ואני, גיחכתי לעצמי, הם אנשים פשוטים שמכירים בני אדם פשוטים, או מדמיינים לעצמם שהם מכירים, ורוצים לכתוב עליהם שמבעד לקשיחותם המחוספסת מסתתרות נשמות טובות ואותנטיות.
בעקבות מערכת הבחירות הסוערת ב-1981, ומלחמת לבנון ב-1982, הארץ סערה וגעשה סביב מתחים עדתיים ששבו והתפרצו. העיתונאי המנוח אמנון דנקנר הצהיר בגאווה ש"אין לו אחות" בתגובה לרצח אמיל גרינצוויג, פעיל בתנועת שלום עכשיו. דנקנר לא התכוון לכך שאין בינו, איש השמאל, לאנשי הימין כל מכנה משותף; דבריו כוונו כלפי המזרחים, אלה שלטענתו תמכו תמיכה עיוורת בפושעי מלחמה דוגמת שרון ובגין, ושנאו כל מי שמשתייך לשמאל. מבחינתו, תהום פעורה בין המזרח הפרימיטיבי וצמא הדם לבין המערב הנאור.
הרוח הרעה שנשבה אז טלטלה גם את הקמפוסים באוניברסיטאות, ואני לא מתבייש לומר שניצלתי זאת לטובתי. לאחר שנדחו כל פניותיי להתקבל כסטודנט מן המניין או לפחות כסטודנט על תנאי לחוג לקולנוע וטלוויזיה, החלטתי לפנות במכתב לדיקאן הסטודנטים בפקולטה לאמנות ואולי לעוד מישהו בתפקיד בכיר. המכתב נכתב מתוך מצוקה וייאוש. קיוויתי שאזכה לפחות לתגובה אישית יותר ומנומקת יותר מ"בקשתך נדחתה"; "עיינו בערעורך ולא מצאנו לנכון לשנות את החלטתנו".
אני כבר לא זוכר מי היו הנמענים, ולדאבוני, לא שמרתי עותק של המכתב, שנכתב בכתב יד, ולכן אני לא יכול לצטט ממנו. הנקודה העיקרית שהעליתי בו הייתה שהסירוב לקבלני כסטודנט במחלקה לקולנוע קשור למוצא העדתי שלי. השתמשתי במונח שזכרתי מלימודי היסטוריה בתיכון, "נומרוס קלאוזוס". לא יודע, אולי זה עשה על הקוראים רושם; בפנטזיה המערבית שלהם הם דמיינו אותי כמשכיל מזרחי מיליטנטי, שתיכף יפוצץ את הסיפור החוצה. האמת היא שלא עמדתי לחלוטין מאחורי תזת האפליה שניסחתי, אלא החלטתי לשחק עם הקלפים שהיו ברשותי. ובאותה העת, קלף המזרחיות היה קלף חזק. ג'וקר.
אני מניח שאם הייתי בעל מודעות פוליטית גבוהה יותר באותה העת, הייתי מביע במכתבי מחאה נגד קיומן של הבחינות הפסיכומטריות שתכליתן העיקרית היא לשמור על הסטטוס קוו; לשמש שומר סף, מנגנון סלקציה סטרילי ואובייקטיבי; השאלות שנשאלות מוטות מבחינת ההון התרבותי הנדרש ועוד; אך בתובנות סוציו-פוליטיות מהסוג הזה לא ניחנתי אז. כל שהיה ברשותי באותה עת הוא זעם ותסכול, ותחושה שמכתב שצביונו עדתי יובן בעיני האליטה האשכנזית השלטת כפצצה מתקתקת; "תנו לשוורצע הזה מה שהוא רוצה, ושיניח לנו". תוך ימים ספורים קיבלתי מכתב שבעקבות דיון חוזר בענייני, התקבלתי כסטודנט מן המניין בחוג לקולנוע וטלוויזיה, "לפנים משורת הדין".
מה קיבלתי מהאוניברסיטה, מלבד מלגת שכר לימוד (תמורת פעילות בפר"ח)? בדיעבד, תמיד בדיעבד, היא סיפקה לי כלים לפקפק בנחיצותה, בעצם קיומה. מבקרת הקולנוע פאולין קייל כתבה פעם שהיא איבדה את בתוליה (המטפוריים) בקולנוע. כמותה, גם אני איבדתי אותם - באולם פאסטליכט בבניין מקסיקו. שני עשורים או יותר מאוחר יותר, איבדתי את בתוליי בכל הקשור לאוניברסיטה. נכנסתי בשעריה, קטן ומושתן, בדחילו ורחימו, כמי שנכנס להיכל הידע והחכמה. שתיתי בצמא כמעט כל דבר שראו עיניי ושמעו אוזניי. המרחב האקדמי סחרר ובלבל אותי: קורסים רבים, כמות בלתי נתפסת של חומר קריאה – ובאנגלית. ומרצה אחד אומר כך, ומרצה שנייה גורסת אחרת. וסטודנטים מנהלים ויכוחים לוהטים, "עקרוניים", כיצד ניתן ליישב את הסתירה (המהותית!) בין מה שאמר ההוא לבין מה שאמרה ההיא. והמרצה הזה עם הכיפה הוא דווקא שמאלני, בעד החזרת השטחים. ומה דעתך על משפט דמיאניוק? האם אני אמור לגבש דעה על המשפט, על האוקראיני הזה? על סנגורו שפטל? טוב, אם כך, אז הדמיאניוק הזה נראה לי באמת מאניוק – למשרפות.
ובביקוריי הפוחתים והולכים בבית משפחתי בירושלים החלה להסתמן הסברה שאני לא באמת לומד. "מה אתה לומד שם בקולנוע? להיות מנחם גולן? יהודה ברקן? מה, זאב רווח?
מדי פעם מצאתי את עצמי נושא שלט מחוץ לשערי הקמפוס, בגנות הכיבוש. הנה אני בא – כי אם להיות סטודנט, אז להיות פוליטי, מעורב. אבל כנראה שלא הייתי עשוי מהחומר האמיתי של שמאלן אשכנזי מצוי. כל הזמן טרדה אותי המחשבה שאני תומך במי שמצהיר שהוא רוצה לחסל אותי, לשלוח אותי לשתות את מי הים של עזה. לפקפוקים האלה הייתה תשובה אחת: "אתה צריך להבין שזו הטקטיקה, לא האסטרטגיה, של הפלסטינים. זוהי רטוריקה שנועדה לסבר את אוזניהם של שליטי ערב ושל הפלגים הקיצוניים".
בדיעבד, שוב בדיעבד, הפנמתי עובדה די פשוטה: בלב לבה של האקדמיה מתהלכים זה לצד זה החוכמה והטיפשות, רעיונות מעוררי השראה ודברי איוולת שנאמרים בביטחון ובהחלטיות מפיהם של אלה שעבורם האוניברסיטה היא מה שעבור דורותי מהקוסם מארץ עוץ הוא הבית. לטוב ולרע, האוניברסיטה היא לא הבית שלי.
ובביקוריי הפוחתים והולכים בבית משפחתי בירושלים החלה להסתמן הסברה שאני לא באמת לומד. "מה אתה לומד שם בקולנוע? להיות מנחם גולן? יהודה ברקן? מה, זאב רווח? לא? אז מה? מה זה היסטוריה של הקולנוע? יענו צ'פלין? מה לומדים בזה? ומה תעשה בזה? תמחה את הפרצוף שלך בזה?".
כשהענקתי למשפחתי עותק מהספר שכתבתי על היסטוריה של הקומדיה הרומנטית בקולנוע האמריקני, הם התבוננו בעטיפתו ארוכות – לא מתוך השתאות או התפעלות – אלא מתוך ניסיון להבין בשביל מה. בשביל מה הוא נכתב? בשביל מי? ולמה הם צריכים להיות צד בעניין. אחותי התאוששה ראשונה, ובמעין מחווה מכמירת לב העניקה לי, כאילו בתמורה, את הרומן הרומנטי "כוחה של אהבה" שזה עתה קיבלה כשי לפסח מוועד העובדים במקום עבודתה.
ממוצע תעודת בגרות של הבן שלי גבוה יותר משלי; הציון שלו בבחינה הפסיכומטרית קפץ ונחת במרחק עצום מהציון שלי. ולא משנה כמה ביקורת יש לי על המבחן הזה, שמחתי ונמלאתי גאווה על הציון הגבוה שהוא השיג אחרי עבודה קשה ואינטנסיבית של שלושה חודשים בקורס מזורז שעלותו כעלות שכר לימוד אוניברסיטאי. בני הוא דור רביעי להשכלה גבוהה מצד אמו, ודור שני מצדי. הוא לא מתרברב בכך. אם זה היה תלוי בו (פשוט הצענו לו הצעה שהוא לא יכול היה לסרב לה), הוא היה חוסך לעצמו את החוויה או דוחה אותה למועד בלתי ידוע. המדע, תנועת ההשכלה החילונית הסירו את הקסם ממסתרי העולם (קיומו של אל, המנהל את היקום). עכשיו אנו עדים כיצד סר הקסם מן העולם בפעם השנייה; הפעם הקסם של הידע/דעת שמיוצרים במוסדות להשכלה גבוהה. הנה מוטלים ספרינו שורה ארוכה ארוכה, כאילו הן גופות מהשיר ההוא. כמעט אין מי שיקרא בהם, מישהו שיואיל לפחות לעלעל בהם. הנה, ללא כל התלהמות בנוסח האינטרנציונל, עולם ישן עד היסוד הולך ונחרב, מתאיין אל תוך עצמו. עולם חדש בפתח, או שהוא כבר כאן.
רציתי ללמוד באוניברסיטה כדי לדעת, כדי להרחיב את אופקיי הצרים והמוגבלים, כדי לסדר את הראש ולהיות מסוגל לחשוב בבהירות. זה לקח זמן, אבל לבסוף זה התגבש. היום אני יכול לציין בפני עצמי שאני טקסט פוליטי. בשלב זה של חיי, הפוליטיות שלי מתמצה בכך שחזרתי לנקודת ההתחלה. בצעירותי לא הייתי טקסט פוליטי משום שהכל היה מבולבל ומפוזר, ולכן נטול דעות מגובשות ומנומקות. עכשיו עמדותיי מגובשות ומנומקות, אך לא תמיד עקביות, וגם לא בהכרח צודקות. לא הייתי יכול להיות בעמדה הזו אלמלא למדתי באוניברסיטה. לא הייתי אומר שאלו היו שנות חיי היפות ביותר, אך אני משוכנע שהן היו השנים המכוננות בחיי.
- הכותב, ד"ר בני בן דוד, הוא מרצה לקולנוע במדרשה לאמנות במכללת בית ברל ובאוניברסיטת תל אביב, ומלמד ומרכז קורסים בקולנוע באוניברסיטה הפתוחה. נולד בירושלים ומתגורר בתל אביב. נשוי ואב לבן
- זהו מאמר מתוך הספר "מגוונים את מגדל השן: דור ראשון להשכלה גבוהה – כותבים" (הוצאת פרדס), בעריכת ד"ר מוטי גיגי, ד"ר סיגל נגר-רון וד"ר תמי רזי מהמכללה האקדמית ספיר
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
