נאום אהוד ברק בהפגנה בתל אביב במוצ"ש
(צילום: Satview)
במרץ 1997 התמודד אהוד ברק בפריימריז לתפקיד יו"ר מפלגת העבודה ומועמדה לראשות הממשלה. במסמך שהכינו יועצי התקשורת במטה שלו פורטו גם החולשות שעלולות להפריע לו לזכות. בין השאר נכתב שם: "נתפס ככוחני וריכוזי ויוצר חשש, בעקבות תקדים בנימין נתניהו, של שלטון יחיד במפלגה". ברק ניצח בסוף בפריימריז משום שבעבודה חשבו שרק תואם-נתניהו יכול לנצח את נתניהו, מה שאכן קרה ב-1999. מאז, המרכיב השלילי בדימויו גבר והלך ("לא סחבק. מנהיג"). בבחירות 2001 הוא הובס בידי אריאל שרון ופרש זמנית מן הפוליטיקה, עד שחזר לראשות המפלגה ב-2007, ומשם ליווה – או שמא תרם – להידרדרותה, עד פרישתו לפני בחירות 2013.
והנה האיש הזה - הכוחני, המזגזג, שבתוך עצמו הוא גר – לא רק מלווה את המחאות השונות נגד נתניהו בשנים האחרונות, אלא הפך לאחת הדמויות המרכזיות שעליהן נסמכים כיום מתנגדי המהפכה המשפטית. אלה לא רק הנאומים בהפגנות המרכזיות, אלא גם הופעותיו התכופות בתקשורת כמי שלוחם למען שמירת הדמוקרטיה הישראלית. לא מדובר בסופר או משורר כמו דויד גרוסמן, אלא באחד הפוליטיקאים המבוקרים והלא-סימפטיים ביותר בהיסטוריה המפלגתית שלנו. מה עושה את אהוד ברק לעוף חול כזה ששב וחוזר לקדמת הבמה?
לא בטוח שבוחרי השמאל והמרכז שינו לטובה את דעתם עליו. סביר יותר שהם שינו לרעה את דעתם על מנהיגי המרכז-שמאל בעת הנוכחית. יאיר לפיד, בני גנץ ומרב מיכאלי ככל הנראה לא מסוגלים להוביל מחאה ציבורית רחבה שתהיה גם אפקטיבית, קל וחומר כשהם נושאים עימם את תווית הלוזרים מן הבחירות האחרונות.
לפיד הוא ראש המפלגה השנייה בגודלה עם 24 מנדטים, הבעיה היא שכל הקולות שקיבל – כמשחק סכום אפס – הם ממילא מתוך המאגר של המחנה. הוא לא הצליח להגיע לקולות המתלבטים של הימין הרך. אלה נרתעים מפוליטיקאים עם דימוי שמאלי וגם מן העובדה שללפיד אין רקע צבאי או ביטחוני מרשים. אילו הוא היה מוביל את ההפגנות למען הדמוקרטיה, הרי אלה היו נתפסות כ"בלפור ב'", ולא כתנועת מחאה שנושאת עימה צביון ממלכתי ושמייצגת גם אנשי ימין ודתיים.
גנץ הוא דווקא גנרל שמצליח לדבר בגובה העיניים עם הימין הרך. הוא מייצג את מי שהמדינה עומדת לפני הכול בשיקוליו והפטריוטיות שלו יכולה בהחלט לשמש כגשר אל המחנה השני. החיסרון שלו הוא שהוא לא נתפש כמי שיכול להילחם נגד שינוי המשטר שאולי מאיים עלינו. הוא לא משדר עוצמה פיזית וכבר ניגף פעם אחת בצורה מחפירה בפני נתניהו בפרשת הרוטציה שלא קוימה. הוא אמנם סחבק, אבל לא מנהיג.
מיכאלי עומדת אמנם בראש מפלגת העבודה ההיסטורית, אבל היא גם זו שעלולה להיות חתומה על השלבים האחרונים בגסיסתה. מהמפלגה שייצגה בעבר מגוון אנשים ודעות של המרכז והשמאל הפוליטי, נשארה תנועה שמייצגת ניתוק, התנשאות ואי-רצון לחיבורים פוליטיים שהיו יכולים להציל קולות רבים, כמו הסירוב להתאחד עם מרצ. מיכאלי רק יכולה לתקוע מקלות בגלגלי מהפכת הנגד כנגד המהפכה המשטרית.
ד"ר ברוך לשםלתוך החלל המנהיגותי הריק הזה נכנס אהוד ברק במלוא הסמכות והנחיצות. מול ברית הבריונים של הקואליציה, שמנסה להשתלט על מערכת האכיפה ולחסל את מערכת השפיטה משלו, נדרש למחנה המחאה בריון משלו. מישהו שמסוגל להסתכל בלובן העיניים של יריבים פוליטיים ולירות בלי למצמץ. מדובר גם בתת-מקלע רטורי הפולט צרורות של שורות מחץ לכל עבר, שיש לו ביקוש תקשורתי רב. זקן הצ'ה גווארה שלו גם מעניק לו מראה של מהפכן.
גם העובדה שהוא בן 81 עומדת לזכותו. איש לא חושד בו שהוא רוצה לנצל את המחאה כמקפצה לחזרה לחיים הפוליטיים. אולם מבט מערבה, אל הבחירות 2024 לנשיאות ארה"ב, שם עשויים להתמודד ג'ו ביידן (שיהיה בן 82) ודונלד טראמפ (78), עלול לתת לברק רעיונות משלו אם המחאה תצליח.
- ד"ר ברוך לשם הוא מרצה בחוג לפוליטיקה ותקשורת במכללת הדסה ומחבר הספר: "נתניהו - בית ספר לשיווק פוליטי"
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
