ברוכים הבאים לדרגונלנד, מוזיאון צבא היסטורי בקולורדו ספרינגס. כשאתם מגיעים, הקפידו שזה לא יהיה לפני 9:30 בבוקר או אחרי 5:30 אחר הצהריים, אחרת יש סיכוי שמשהו רע יקרה, זה לפחות מה שהשלטים בדרך העפר הארוכה המובילה למוזיאון מבטיחים. "האם יש חיים אחרי המוות? תסיגו גבול הלילה ותגלו", נכתב על שלט אחד, ובאחר: "לשודדים, ברוכים הבאים, אני זקוק למטרת אימון. בתודה, דרגון מן". על מנת להמחיש את הסכנה האורבת למסיגי גבול, יש גם תצוגה של מכוניות מחוררות בכדורים עם שמשות מנופצות ובתוכן בובות שעווה מדממות.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
המתחם שבו שוכן המוזיאון משתרע על פני יותר מאלף דונמים. בסמוך אליו יש חנות כלי נשק גדולה. כל אלה שייכים לאדם אחד, מל ברנשטיין (75), או בכינויו "דרגון מן", על שם האופנוע שבנה בעצמו, ומעוצב כדרקון יורק אש. הכינוי השני שלו, בו הוא מתגאה, הוא "האיש החמוש ביותר באמריקה", וזאת הודות ליותר מ־4,000 כלי נשק שהוא מחזיק בחנות שלו. במהלך כל שעות ביקורי במתחם, נשמעו יריות מהמטווח הנמצא מתחת לכיפת השמיים מאחורי החנות. בשביל ברנשטיין, זאת מוזיקה לאוזניים. כל כדור הוא עוד כסף שנכנס לקופה שלא מפסיקה לצלצל.
ברנשטיין, יהודי ניו־יורקי, עבר לקולורדו לפני יותר מ־40 שנים, רכש את האדמה והקים עליה את הממלכה הפרטית שלו. לפני 35 שנים הוא פתח את מוזיאון המלחמה הכולל מזכרות מזמן מלחמת האזרחים בארה"ב, שתי מלחמות עולם, מלחמת וייטנאם, אז גם שירת בצבא האמריקאי, והפלישות לעיראק ואפגניסטן.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
ארה"ב חלוקה לגבי נושאים רבים, והשליטה בנשק היא אחד הנושאים האלה. יש כאלה התומכים בזכות האזרחים להחזיק בכלי נשק ויש כאלה המתנגדים לכך בחריפות בגלל מקרים חוזרים ונשנים של ירי המוני בבתי ספר או באזרחים תמימים שיצאו לצפות בסרט קולנוע. ב־2018 העניק ברנשטיין ראיון נרחב למגזין GQ בו נכתב בהרחבה על היחס שלו לכלי נשק והאנשים הרוכשים אותם. הטיעון של סוחר הנשק נשמע בערך כך: הוא לא שולט במה שאנשים עושים עם הנשק ברגע שהם עוזבים את דרגונלנד, לא יותר מאשר חברת הסודה שולטת בכמות הסודה שאתם שותים או שחברת הסיגריות שולטת בסיגריות שהצרכנים מעשנים. "ובכן, אם אתה חולה בסרטן, זו לא אשמתם", הוא אומר. "כל עוד אתה עובר את בדיקת הרקע, משלם על האקדח ויוצא שני צעדים מהדלת הזאת, אני לא אחראי. כן, אני ישן טוב בלילה".
ברנשטיין מספר שהשקיע שבעה מיליון דולר במוזיאון הפרטי שלו. היום הוא מעריך שכבר הכפיל את ערכו. די נדיר לראות מוזיאונים פרטיים מהסוג הזה, שהבעלים גם מממן, גם מנהל וגם עורך שלושה סיורים בשבוע למבקרים. "זהו המוזיאון הכי טוב והכי מעניין בארה"ב", מכריז ברנשטיין "יש לי יותר מ־1,400 בובות שעווה, 132 כלי רכב צבאיים, 5,000 קסדות ויותר מ־2,000 כלי נשק. מה שעושה את המוזיאון כל כך מיוחד הוא ש־98% מכל מה שיש כאן פועל. כל כלי הנשק, כל הכדורים, הטנקים והג'יפים. הכל אותנטי".
6 צפייה בגלריה
טנקים וג'יפים ממלחמת העולם הראשונה והשנייה. המוזיאון הצבאי של מל ברנשטיין
(צילום: איילה אור-אל)
ברנשטיין הוא טיפוס מאוד צבעוני, תרתי־משמע. את גופו מעטרות 138 כתובות קעקע ויש לו סיפורים מרתקים על כל פריט ופריט במוזיאון. "זהו האלבום הפרטי של סדאם חוסיין", הוא מספר. "הוא אסף כל פיסת עיתונות שנכתבה עליו". הוא מצביע על ספר ענק בחדר העיראקי המלא מזכרות מהפלישה של הצבא האמריקאי. "חיילים הביאו לי הרבה פריטים מהארמון שלו. את רואה את הנרגילה הזאת? זה מהארמון. קיבלתי גם הרבה סכינים עדיין עם כתמי דם, ניסיתי להוריד אותם, אבל זה מאוד קשה".
ברנשטיין מדבר ללא הפסקה ולא מתעייף לרגע, ככה במשך כשעתיים וחצי כשהוא עובר מחדר לחדר במוזיאון. את רוב המזכרות הוא רכש, חיילים או בני משפחותיהם העניקו לו את מדי הצבא שלהם, ושאר מזכרות מלחמה הועברו לפה בידיעה שיימצא להם בית טוב.
6 צפייה בגלריה
"98% מכל מה שיש כאן פועל. כלי הנשק, הכדורים, הטנקים והג'יפים". ברנשטיין
(צילום: איילה אור-אל)
אנחנו מגיעים ל"חדר הנאצים". על פי ברנשטיין, זהו החדר הפופולרי ביותר במוזיאון. אנו מוצאים עצמנו מוקפים בדגלי צלב קרס ובובות שעווה לבושות פיג'מות פסים של מחנות השמדה. בובות אחרות לבושות במדים נאציים, כובעים ומגפי חורף ששוקלים שלושה ק"ג כל אחד, ומדי טקס כמו שהיטלר לבש. לצד אלה טלאי מגן דוד.
ברנשטיין היה נשוי שלוש פעמים, גרוש פעמיים ואלמן פעם אחת. יש לו שבעה ילדים, אבל רק אחת מהם, מליסה, עוזרת לו לנהל את חנות הנשק והמוזיאון. יום אחד, הוא אומר, כל זה יהיה שלה.
ב־2012, אשתו האהובה ואמה של מליסה, טרי פלאנל, נהרגה בתאונה מחרידה בזמן צילומי סדרה חדשה של ערוץ דיסקברי על ברנשטיין וממלכת הנשק שלו. שתי פצצות עשן שטסו במהירות של 250 קמ"ש פגעו בפלאנל במהלך סצנת העשן עם האפקטים המיוחדים שהייתה אמורה לפתוח את הפרק. ברנשטיין הגיש תביעה נגד ערוץ דיסקברי בבית המשפט הפדרלי על הריגה ברשלנות, אך התיק נסגר.
ברנשטיין מקדיש לאשתו המנוחה תצוגה במוזיאון. פלאנל הייתה לא רק אשתו אלא גם מנהלת העסקים שלו. היא ניהלה את הספרים ודאגה לקבל את כל ההיתרים הדרושים למוזיאון. "היא עזרה לי מאוד. במשך שנתיים לא יכולתי לדבר על זה וכמעט איבדתי את העסק", הוא מספר. העבודה וחוש ההומור סייעו לו להתמודד עם האובדן. "הנה, זה אני במהלך השירות הצבאי שלי", הוא מרים תמונה שלו במדים מזמן שירותו בווייטנאם. "אז נשים רצו אותי בגלל המראה שלי, היום הן רוצות אותי בשביל הכסף שלי". יותר מאוחר, לאחר שכל המבקרים עזבו, הוא אומר לי: "רציתי להיות מפורסם וזה עלה לי בחיי אשתי".
מאז, הוא ויתר לחלוטין על החלום להפוך לכוכב טלוויזיה ומסתפק בערוץ היוטיוב אותו פתח לפני כמה שנים. הוא מעלה סרטונים שהביאו לו קהל מעריצים חדש שמונה בינתיים 175 אלף עוקבים. הוא מציג שם חדרים במוזיאון שלו, את אוסף המכוניות שכולל גם טנקים וג'יפים ממלחמת העולם הראשונה והשנייה, ומראה איך נראה יום בחייו כשהוא רוכב על אופנוע או טנק ויוצא לירות על מטרות במתחם שלו בלי שאף שכן יתלונן, כי השכן הכי קרוב נמצא במרחק קילומטרים משם. בכלל, ברנשטיין נראה כמו אדם שחי בלונה פארק ענק שהוא בנה לעצמו.
בכל סיור במוזיאון הוא מקפיד לשאול אם יש ותיקי מלחמה בין האורחים ואומר להם "ברוכים הבאים הביתה", גם אם סיימו את שירותם הצבאי לפני 50 שנה. "כשחזרנו מווייטנאם", הוא מספר, "אף אחד לא קיבל אותנו בברכה, קראו לנו 'רוצחי ילדים'. כולם היו נגד מלחמת וייטנאם וחשוב לי להכיר בהם".
6 צפייה בגלריה
''כולם היו נגד מלחמת וייטנאם וחשוב לי להכיר בהם''. תצוגת מלחמת וייטנאם
(צילום: איילה אור-אל)
ברנשטיין הוא אדם סנטימנטלי למרות המראה החיצוני המחוספס שלו. אחד החדרים האחרונים במוזיאון מוקדש להוריו המנוחים, אידית וקרמיט ברנשטיין, שמתו שנה בלבד לאחר אשתו. בשנה שלאחר מותם הוא גם איבד את בנו ג'ואי למחלת הסרטן. "הוא היה בן נהדר ועזר לי כל חייו", הוא אומר, "זה היה נורא לאבד אותו".
כדי להקל על האווירה לאחר שעברנו שיעור היסטוריה על מלחמות עולם ושפיכות דמים, מוביל אותנו ברנשטיין לחדר שמחזיר אותנו בחזרה לשנות ה־50, כולו מלא אורות ניאון, בובות שעווה לבושות בחצאיות פודל, מכונות קוקה קולה, משאבות דלק וינטאג' ובובה בגודל טבעי של אלביס פרסלי. ברנשטיין מעיד על עצמו שהוא מעריץ גדול של מלך הרוק המנוח. בכלל, הוא מתגעגע לימים ההם. חי אותם בכל פעם שהוא נכנס לחדר הזה. "אני שייך לשנות ה־50, אלה היו הימים הטובים", הוא אומר.
השלטים בכניסה למתחם של דרגונלנד, אגב, לא הרתיעו ארבעה אנשים שפרצו ב־2017 לחנות כלי הנשק שלו וגנבו 84 רובים ואקדחים. המשטרה הצליחה ללכוד אותם תוך זמן קצר. שניים מהפורצים היו בתו החורגת של ברנשטיין ונכדו החורג. בתו החורגת, שהייתה מכורה לסמים, עדיין מרצה עונש מאסר.
6 צפייה בגלריה
סצנה של חיילים אמריקאים במהלך הפלישה לנורמנדי במלחמת העולם השנייה
(צילום: איילה אור-אל)
החשש מפריצות לעסק ולמוזיאון מונע מברנשטיין לצאת לחופשה. "עד שהמשטרה תגיע לכאן, זה יהיה מאוחר מדי", הוא מסביר. "אנחנו נמצאים באמצע שום מקום. הפעם האחרונה שיצאתי לחופשה הייתה לפני 25 שנים. נסעתי לבקר בניו־יורק והיא כל כך השתנתה, שלא יכולתי לחכות לחזור כבר הביתה".
האם הוא לא חושב לצאת לפנסיה יום אחד? ברנשטיין מבטל מיד את המחשבה. "ממש לא", הוא אומר, "אני ניו־יורקי מלידה ורובנו אנשי עבודה. פעם עבדתי שבעה ימים בשבוע, עכשיו אני עובד רק שישה וחצי. אני מאושר להיות כאן. כל שנה מגיעים לפה אנשים מכל העולם, ותיקי מלחמה עורכים כאן פגישות מחזור. זה לא רק ביזנס או מוזיאון בשבילי, זה הבית שלי".
