אחת הרעות החולות בכל מה שנוגע לסוגייה האיראנית היא שמזמן קשה להבחין בין אמירות ענייניות לבין פוליטיקה פנימית. האחראי העיקרי לכך הוא כמובן בנימין נתניהו, רב-המחדל האיראני, שעירבב ללא הכר בין המאבק נגד התגרענות איראן, קמפיין השטנה נגד כל יריב פוליטי והתערבותו חסרת התקדים והמזיקה להפליא בפוליטיקה האמריקנית. אבל גם מתנגדיו אינם נקיים. אהוד ברק, שתקף כאן אתמול (יום א') את נתניהו על נזקיו הרבים בעניין איראן, דחף כשר ביטחון תחת נתניהו, ובכל דרך אפשרית, את העלאתה לסדר היום של תקיפה ישראלית באיראן (אם באמת התכוון או לא, רק הוא יודע), בקמפיין שתוצאתו הברורה ביותר הייתה התרחקות ממשל אובמה מישראל, עד כדי שכאשר ניהל האחרון את המשא ומתן שהוביל להסכם הגרעין ב-2015 ישראל הייתה מחוץ למעגל ההשפעה.
בחודשים האחרונים חוזרים דוברי הממשלה הנוכחית על המנטרה ש"נתניהו השאיר לנו עיי חורבות בכל מה שנוגע ליכולות הצבאיות מול איראן". לא אכנס למידת הדיוק באמירה הזו. אבל למי ששכח, שר הביטחון הוא האיש האמון על בניית יכולות צבאיות. שרי הביטחון מ-2016 ועד היום היו, פרט לנתניהו עצמו, אביגדור ליברמן, נפתלי בנט ובני גנץ, ראשי הממשלה הנוכחית. איש לא מנע מהם לעסוק בכך לו רצו.
הפעולות הישראליות הכוחניות לא הועילו בדבר. כמו בחזיתות אחרות, בעוד אנחנו מתגאים ביכולת להטיל פצצות, האויב התבצר מדינית, וישראל התרחקה והלכה מהחדר שבו מתקבלות החלטות
ובין לבין מספקת לנו הממשלה הצהרות חסרות משמעות, ו"החלטות" שרובן אחיזת עיניים. אין לי ספק שראש המוסד לא היה מעלה בדעתו לשחרר "התחייבות" משונה כשלעצמה שלאיראן לא תהיה פצצה בלי בקשה מפורשת מראש הממשלה. הפרסומים על הפניית חמישה מיליארד שקל לצורכי הכנת אופציה צבאית גם הם זריית חול בעיניים: מדובר במיחזור של החלטות ישנות, חלקן לא רלבנטיות לנושא האיראני (קניית מסוקים, מיירטים לכיפת ברזל) וכמעט כולן כבר התקבלו מזמן, במסגרת תוכניות ההצטיידות ארוכות הטווח של צה"ל - וללא אישור של תפיסת הפעלה אמיתית, שבכוחה תהפוך רשימת הקניות הזו למשהו המייצר עוצמה רלבנטית. מערכת הביטחון תורמת את שלה בתדרוכים על "תפיסה חדשה" במאבק נגד האיראנים, שתשנה לכאורה את דרכו של הממשל.
בדבר אחד אני מסכים בהחלט עם ברק אתמול: פצצה גרעינית איראנית אינה סופו של החזון הציוני, אבל היא תשנה את פני המרחב, עלולה לגרום למרוץ חימוש גרעיני ולהעניק תחושת חסינות לאויבינו במעגל הקרוב, ותשים יכולת הרסנית בידיו של משטר קנאי. ישראל צריכה לעשות כל מה שביכולתה כדי למנוע אותה. אבל מסגור הדיון לשאלה כמה מתדלקים ופצצות חודרות בונקרים יש לנו גם הוא חלק משיח צר אופקים, המשרת רק את מי שמבקש לשמר את האשליה שלפיה לכל בעיה יש פתרון צבאי, או לשכנע את הציבור שהוא עושה משהו.
מי שעצר את תוכנית הגרעין הצבאית של איראן הייתה ארה"ב, כשפלשה לעיראק ב-2003. בשנים שלאחר מכן ניהלו אריאל שרון ואהוד אולמרט מדיניות ששילבה סיכול חשאי עם מאמצים מדיניים, והצליחה לעכב את העשרת האורניום באיראן. נתניהו הוא שהחל לדבר על איראן במונחים של הכרעה, ובמילותיו של בוגי יעלון: צריך להביא את המשטר האיראני לצורך לבחור בין פצצת הגרעין לבין הישרדותו שלו.
איראן היא מדינת ענק, עם ראיית עולם ותפיסה היסטורית של מעצמה אזורית עתיקת יומין, וגבולות המשתרעים מפקיסטן (מדינה סונית עם יכולת גרעינית) ועד טורקיה (מעצמה אזורית עם משטר איסלאמיסטי סוני).
אלוף במיל' איילנד: אמירות ראש המוסד לא במקום"
(צילום: סטס קופולו)
למשטר שלה, למרות היותו אכזר ודכאני, יש שורשים עממיים עמוקים. הוא מונע מהאמונה שהעולם עוין את השלטון השיעי היחיד בעולם ורוצה להפילו, מאחריות לעולם השיעי כולו ומזיכרונות המלחמה עם עיראק. הפריזמה שלו רחבה בהרבה מהעיסוק בישראל, גם אם אין לטעות בכך שהוא רואה בנו נטע זר ושנוא. עם מדינה כזו ומשטר כזה צריך להגיע לאיזון, לא לדבר גבוהה על הכרעה.
הלחץ החיצוני, שהגיע לשיאו ביציאה של ממשל טראמפ מהסכם הגרעין והטלת משטר סנקציות שפגע קשות בכלכלה האיראנית - צעד שנבע בבירור מהשפעה של ישראל ותומכיה - לא הכריע את האיראנים, ולא היה יכול להכריע אותם. גם אנחנו לא היינו נסוגים מפרויקט שכזה בגלל פגיעה באיכות החיים.
הפעולות הישראליות הכוחניות - המערכה שבין המערכות (מב"מ) נגד ההתבססות האיראנית בסוריה, למשל (להבדיל מהמערכה נגד התחמשות חיזבאללה בטילים מדויקים) - לא הועילו בדבר. כמו בחזיתות אחרות, בעוד אנחנו מתגאים ביכולת שלנו להטיל פצצות, האויב התבצר מדינית, וישראל התרחקה והלכה מהחדר שבו מתקבלות החלטות. היום אנחנו בעמדה לא רלבנטית למה שמתרחש במשא ומתן, הממשל האמריקני לא מסתיר שישראל היא בעיניו כמעט מטרד, והיכולת שלנו להשפיע על המערכה המדינית היא אפסית.
עפר שלחצילום: הדר יואביאןאז מה עושים? מפסיקים את הרהב והאיומים שאף אחד לא לוקח ברצינות. מגבשים חזית אזורית רחבה, עם מדינות שמודאגות מהאפשרות של איראן גרעינית לא פחות מאיתנו, אבל היום כבר מתקרבות לאיראן בהיעדר חזון אלטרנטיבי; ממשיכים במערכה החשאית, ובצידה עוזרים לעולם לחשוב על הרחבת הדיון, ויצירת אתגרים והזדמנויות לאיראן בחזיתות אחרות במסגרת תמונת האינטרסים הרחבה שלה; ועובדים בשקט על אופציות כוחניות שהן מוצא אחרון בלבד.
מבינים שהמטרה היא לא לדחוף את האיראנים לנקודת ההחלטה, אלא לעזור להם לא להגיע אליה. נכון שזה לא מספק כותרות, אבל זה מה שנדרש כדי לסכל את הסכנה.
- עפר שלח היה חבר ועדת החוץ והביטחון, והיום הוא חוקר בכיר במכון למחקרי ביטחון לאומי
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
