5 צפייה בגלריה
"עוד זווית על השוק המוכר והאהוב ועל המשפחות שייסדו אותו". השוק כיום
(צילום: יואב דודקביץ' )
עם כל הכבוד לכותל המערבי, למוזיאון ישראל ולספריה הלאומית - המקום הבולט ביותר על מפת תיירות הפנים והחוץ בירושלים הוא ככל הנראה דווקא שוק מחנה יהודה. המוני מבקרים, מהארץ ומחו"ל, פוסעים מדי שבוע בין דוכני המזון, הברים והמסעדות וגם בין פיסות ההיסטוריה של השוק הססגוני.
לאחרונה, תיק ישן, שנמצא על ידי דוקטורנט צעיר בארכיון הציוני של ההסתדרות הציונית העולמית, חשף מסמכים ששופכים אור על ראשית דרכו של השוק, לפני 100 שנה בדיוק. בתיק, שתוכנו מתפרסם כאן לראשונה, מופיע חוזה רכישת הקרקע על ידי הסוחרים, החתימות של הקונים וסקיצה מצוירת בעיפרון של סידור הדוכנים ברחובות השוק, בהם רחוב האגס והתפוח.
5 צפייה בגלריה
כתב החוזה המקורי לפני מאה שנים, ב-1922
(צילום: עמית שאבי, מתוך הארכיון הציוני המרכזי, הצ"ע)
בין החותמים על החוזה היה אליהו יעקב בנאי, שהחזיק בשתי חנויות. באחת החנויות מכרו ירקות, ומעליה נבנתה דירה עבור בנו וכלתו של בנאי, מאיר אליהו ובכורה. בדירה זו, שעליה כתב הנכד אהוד בנאי את שירו "רחוב האגס אחד", התגוררו שמונת ילדיהם של מאיר אליהו ובכורה, בהם ארבעה שהפכו לכוכבי תרבות ובידור: יעקב, יוסי, חיים וגברי בנאי.
השטח שעליו הוקם שוק מחנה יהודה נקרא "מגרש ולירו" על שם הבעלים, משפחת ולירו, שהייתה משפחה ספרדית יהודית אמידה שהחזיקה בנכסים רבים בירושלים. בתחילת המאה הקודמת החלו סוחרים ורוכלים, באופן לא מאורגן, למכור בו את מרכולתם. באותה תקופה השוק שפעל מחוץ לשער יפו היה השוק המרכזי בירושלים, ואילו הדוכנים במגרש ולירו שימשו את תושבי האזור, כמו שכונת מחנה יהודה, בדומה לשווקים השכונתיים שפעלו בשכונת הבוכרים ובמאה שערים. אחרי מלחמת העולם הראשונה הבריטים ביקשו להסדיר את פעילות השוק ויצרו תוכנית שכללה מפה של חנויות קבע ותשתיות של מים וביוב.
5 צפייה בגלריה
מסמכי המכירה. אחרי מלחמת העולם הראשונה הבריטים הסדירו את פעילות השוק
(צילום: עמית שאבי)
ב-2 ביולי 1922 נחתם חוזה למכירת מגרש ולירו לסוחרים, והחנויות נמסרו לרוכשים בנובמבר אותה שנה. "כתב חוזה של מכירה שנעשה בירושלים ביום א', ו' תמוז הרפ"ב, 2.7.22 בין האחים יעקב, ד"ר גבריאל ונסים ולירו מצד אחד ובין אליהו יעקב בנאי ועזרא אג'אי באי כוח החנוונים. המוכרים, שהם בעלי 18 קירט מתוך 24 בכל המגרש שבמחנה יהודה, הידוע בשם מגרש ולירו, מוכרים לקונים 18 קירט בתוך חלק המגרש המסומן על המפה החתומה על ידי שני הצדדים", נכתב בין היתר בחוזה.
החתימה על החוזה הייתה ראשית התהליך שהביא להקמת שוק הקבע, כפי שהוא מוכר היום. כדאי לזכור שאז, לפני 100 שנה, הקמת החנויות הייתה כרוכה בהוצאות כבדות, אך הסוחרים - מרביתם יוצאי פרס - התעקשו לרכוש את הקרקע ולבנות את החנויות הראשונות, לעיתים בעזרת תרומות.
מי שמצא את המסמכים ההיסטוריים מראשית ימי השוק הוא טל חניה, מורה דרך, ארכיונאי בארכיון הציוני המרכזי ודוקטורנט באוניברסיטה העברית. חניה חוקר גוף ציבורי בשם "ועד הקהילה העברית" שסייע לסוחרים בהקמת השוק, ובמסגרת המחקר הוא מצא את המסמכים בתיק של עו"ד מרדכי אליאש, הפרקליט שהכין את כתב החוזה בין משפחת ולירו לסוחרים.
"לשים את היד על תיק שכזה זה מרגש", הוא סיפר ל-ynet ול"ידיעות אחרונות". "המסמכים מעניקים את התחושה שהסוחרים שחתמו על חוזה הרכישה חשבו בעיקר על מרכז קניות מקומי-שכונתי. בדיעבד, אנחנו מבינים שחוזה הרכישה היה הנחת אבן פינה לאחד מהסמלים הירושלמיים המפורסמים ביותר. בנוסף, מדובר על חוזה אשר חתום עליו אליהו יעקב בנאי - הסבא של הבנאים, אשר הטביעו את חותמם על החברה הישראלית. מרגש לחשוב כי באחד מהמבנים שמסומנים בתיק התגבש אותו שבט חשוב של אמנים ויוצרים. ההתרגשות חיזקה אצלי את ההבנה בדבר גודל הרלוונטיות שיש לארכיון הציוני על מה שנקרא 'ישראליות'".
5 צפייה בגלריה
סקיצת הדוכנים. הקמתם הייתה כרוכה בהוצאות כבדות
(צילום: רודלף יונס, אוסף הצילומים של קרן היסוד, מתוך הארכיון הציוני המרכזי, הצ"ע)
הארכיון הציוני המרכזי של ההסתדרות הציונית העולמית, שם התגלו המסמכים, הוקם בברלין לפני יותר מ-100 שנה ושכן תחילה בחדר אמבטיה במשרדי התנועה הציונית. ב-1933, אחרי עליית הנאצים לשלטון בגרמניה, הארכיון הועבר לשראל, וב-1987 עבר למשכנו הנוכחי בירושלים.
בארכיון כ-100 מיליון מסמכים המתעדים את פעילות התנועה הציונית, ובנוסף לארכיונים מוסדיים שמורים בו כ-1,500 ארכיונים אישיים, בהם של בנימין זאב הרצל, נחום סוקולוב והנרייטה סולד. "לפנינים המתגלים בארכיון הציוני המרכזי יש זיקה ישירה לחיי היומיום של כולם", סיכם מנהל הארכיון הציוני, ד"ר יגאל סתרי. "זכינו בטעימה קטנה מן העושר הטמון בארכיון, ובעוד זווית על השוק המוכר והאהוב ועל המשפחות שייסדו אותו".
